שלומי שבן עם הפילהרמונית בקיסריה: כישרון ענק שסובל מעייפות החומר

(צילום: דייב שחר, עריכה: אמיר קוטיגרו)

ברגע נדיר ומיוחד של כנות מצד אמן גדול, סיפר אמש (שני) שלומי שבן, במסגרת ההופעה המשותפת שלו עם התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של אילן וולקוב, כי בלוויה שלו (טפו טפו טפו עד 120) הוא היה רוצה שינגנו קונ'צרטו לפסנתר של המלחין הצרפתי מוריס ראוול, אותו ניגן בעצמו כעבור כמה שניות. שבן, וירטואוז שהרגיל את הקהל שלו לתעלולי פסנתר זריזים ומהירים בתוספת מלל שנון ומחוכם, נראה לרגע פתאום מעט אחר. לפתע, ניתן היה לראות על המסכים – שהתמקדו בשיר הזה בחוכמה על קלידי הפסנתר ועל שבן עצמו – את אותו הנער שהיה פסנתרן קלאסי, מתרגש באמת מעוצמה של יצירה נצחית, מרוכז עד עמקי נשמתו בכל רצף תווים איטי. מחיאות הכפיים הרמות במיוחד שהגיעו בעקבות היצירה מעידות כי הכנות הזאת נגעה גם לקהל.

כמובן, ההופעה כולה הייתה מלאה בעיבודים וביצועים טובים לשיריו ולשירי אחרים, הנגינה הייתה מרהיבה וגם השירים עצמם ללא ספק נהדרים. הדברים צריכים להיאמר – בין מוזיקאי ארצנו שלומי שבן הוא סמן של איכות, יצירתיות, וירטואוזיות והומור. זה ידוע מראש ולא מפתיע במיוחד. למרבה הצער, איכויותיו של שבן הן גם עקב האכילס שלו, או ליתר דיוק – הן מעלות לשמיים את הציפיות ממנו לחדש בכל פעם, לרגש, לשכנע, לשיר אמת שוב.

למרות התזמורים הטובים, התוספות המשעשעות (כאשר התזמורת ניגנה על ברווזי אמבטיה בגרסה שבנית ל"שגר פגר", למשל), הוידאו-ארט המעניין והסיפורים המצחיקים, שבן סובל מעייפות החומר. במהלך שנות פעילותו, כבר למעלה מעשור, הוא השתתף אמנם בעשרות פרויקטים, מופעי מחווה ושאר הקלטות שונות ומשונות, אבל בעצמו הוא הוציא רק שלושה אלבומי אולפן, כשאחד מהם הוא למעשה אלבום קאוורים. כך למשל, כמעט מחצית מהקטעים שנוגנו על הבמה היו לא מקוריים, והרצף שפתח את ההופעה היה מורכב משלושה חידושים שונים – ללא שיר מקורי אחד מאת שבן. בכך, ייתכן מאוד שהוא אחד מהאמנים הישראלים עם היקפי קריירת הסולו הכי נמוכים ש"כבשו" את קיסריה. רק לשם השוואה, משה פרץ או מירי מסיקה, הנתפסים כמי שהגיעו לאמפי "צעירים מדי", עשו זאת עם אלבום רביעי ביד.

שבן נמצא עכשיו בנקודת מפתח בקריירה שלו. הוא סיים אתמול ערב מוצלח ומרגש עבורו ועבור הקהל. מה יעשה עכשיו? לאן עוד יתקדם בכיוון הזה? כל השירים הללו עדיין יפהפיים, והעיבודים אכן החמיאו להם מאוד, אבל היי, אי אפשר לספר את אותה בדיחה בפעם האלף ולצפות שכולם יצחקו.

בכמה הזדמנויות הוא כן הצליח להתעלות על עצמו ולהגשים פנטזיות מוזיקליות יחד עם התזמורת – כך ב"מותק, את אצלי בראש" היפה תמיד שפתח את ההופעה בתום קטע אינסטרומנטלי קצר או באחד משיריו היפים ביותר, "האזרח האחד", שנראה כה מתאים לתקופה הנוכחית. שניהם אגב, בליווי נגן הבוזוקי המצוין אריק כהן. כך גם בשילוב מקהלת העפרוני ב"עמוק" ו"כולם אומרים", או ב"אריק", שם מוזיקה של מערבונים ליוותה את הבית האחרון, בו שבן הוא קאובוי הרוצה לירות באותו אריק.

כפרפורמר חכם ומנוסה, ולמרות שמסגרת קלאסית היא לכאורה המגרש הביתי שלו, שבן זיהה כיצד המעמד המעונב והמחייב יכול גם להרוס לו. לכן, הוא ניצל כל הזדמנות לעקוץ אותו בעדינות וגם את הקהל המחויט שהגיע לשם, ברוח של "הפוך על הפוך" והגנבת הערת ציניות שהתקבלו כמובן – במודע או שלא – במחיאות כפיים סוערות. "אשכנזים מחויכים", הוא קורא לבאי אמפי קיסריה, "קהל קוראי 'הארץ', ערב טוב לכם", ומתלוצץ על האופרה הדמיונית שיעלה שתכלול כמובן מקהלת ילדים ישראלים לצד פלסטינים, "שלא יכלו להגיע מטעמי ביטחון". הוא שר להם "החיים שלי טובים" ומחניף להם בעוקצנות, כליצן חצר המנסה לספר למלכו סיפור עם מוסר השכל, בלי להבהיר לו שהסיפור הוא למעשה עליו - והם בולעים אותו באהבה.

כך הוא גם עשה ב"הצעה לשיר ערש חדיש", השיר היחיד במופע שלא יצא באחד מאלבומיו של שבן (אבל גם איתו הוא כבר מופיע שנים), שהוא מעין אוסף פתגמים משובשים שאב מקריא לילדו לפני השינה, בנוסח "הסתכל בקנקן, בפנים הם כולם אותו דבר". ההומור של שבן, שבתוכו מסתתרת בשקט קריאה חתרנית, מפציע גם כאן.

בתום כל ההצגות, לשבן נשארו שפנים אחרונים בכובע: הוא מבצע את "מגדל הפזמון" של לאונרד כהן הגדול על מקלדת קסיו קטנה (עוד בדיחה על חשבון התזמורת), ומנגן סולו בסוף השיר, המגלומני מעט, בלי לשים לב למה שקורה סביבו. בעוד הוא מנגן ומנגן יורדים כמעט כל חברי התזמורת מהבמה לבלי שוב ואורזים את כליהם עד שהוא נשאר ממש כמעט לבדו, ומעביר את השרביט לחצוצרן אבישי כהן.

התסריט הזה בוודאי תוכנן כבדיחה משעשעת, אך הוא עוד עשוי להתגשם – שבן, המוכשר כל כך, עוד עשוי להישאר מאחור ולהיעלם אם רק ימשיך לנגן ולא יוסיף להקליט וליצור חומרים חדשים. אם כך, בבואו לספר בדיחות אודות הכיבוש כשהוא עצמו "כובש" את קיסריה, על שבן לזכור כי הכיבוש – וההישארות בבוץ - עלולים להשחית. טוב יעשה אם ישים פעמיו לחדר העבודה, ולאחר מכן לאולפן ההקלטות, כך שבמפגש הבא עם התזמורת של זובין מהטה, מגוון השירים יהיה עשיר לפחות כמו הביצועים. למרבה המזל, לסיום ההופעה הוא חזר לבמה לעוד ביצוע אינטימי ומיוחד אחד, מרגש כמו בפעם הראשונה, של "פעם שירים", השיר היפה הפותח את אלבומו השני, שרק מגביר את הרעב לשמוע כיצד ייפתח אלבומו הבא.

אהבתם את ההופעה של שבן עם הפילהרמונית? ספרו לנו בפייסבוק