הסכנה הגדולה ביותר של טלוויזית המאה ה-21 היא רצח האב של הסיפור; זוכרים סיפור? הדבר הזה שיש לו התחלה, אמצע וסוף? מטבע האינפורמציה שעוברת מיד ליד מסוחר לקונה ומתגלגלת הלאה, מגדילה את ערכה ככל שיותר אנשים נגעו בה. הסיפור, המיתוס שמשתכפל ב-DNA האנושי, ושהתשוקה אליו כינסה בני אדם מסביב למדורת השבט הממשית אז והמטאפורית החשמלית היום, נמצא בסכנת גסיסה.
באופן טבעי היום אנחנו פחות ופחות סבלניים לסיפור: אנחנו צורכים פיסות מידע מקוטעות; מסתפקים בכותרת במקום לקרוא את המאמר; בשרשור סטטוס שאומר משהו עמום על משהו לא חשוב בכמה תווים קצרים; סופגים בשמחה של עסוקים-בענייניהם פיסות פרומות של אירועים. זה מספיק לנו. אנחנו רגילים לזפזפ גם כשאנו לא אוחזים שלט טלוויזיה ביד.
הפורמט של "מחוברים" (ו"מחוברות") לכשעצמו, דווקא לא התכוון להסתפק בתיעוד אקראי של חיים, בהצצות שיש בהן סיפוק מיידי מעצם המציצנות. דורון צברי, יוצר ובמאי הפורמט (בעונה הראשונה של "מחוברות", שהיתה טובה בהרבה מהשנייה בה לא היה מעורב, ובזו של "מחוברים" שהצליחה באלכימאות הצברית להיות מצוינת יותר מכל סכום חלקיה ומתועדיה), לא התכוון אף פעם להתפשר על הגרעין הקשה של הסיפור. לגבי "מחוברים 2" בארבעת פרקיה הראשונים, המצב עדיין לא לגמרי ברור.
המחוברים החדשים נבחרו בקפידה, מתוך מחשבה וככל הנראה הרבה מאוד תקווה שיספקו את הסחורה וההימור העצום סקאזי, המוזיקאי והדי. ג'יי המצליח, אמור להיות אבק הכוכבים של הסדרה: מתרוצץ בין יפן לברזיל, סומא מחזיות שמשליכות לעברו מעריצות צווחניות מהקהל. בחורה בכל נמל, ושו?ש אחת בבית; לפעמים נדמה שהוא קורא לחברתו (אווה) שוש, בעיקר כי הוא לא מצליח לזכור מה שמה. האם זה מאכזב או צפוי שסקאזי הוא קלישאה גמורה? גם וגם ככל הנראה. נכון לעכשיו הוא וחברתו היפה מספקים שורות של דיאלוגים לא קוהרנטיים ולא ורבאליים שמגיעים לאותה נקודה של "התקשורת בינינו לא משהו, שנזדיין במקום זה?".
גדעון לוי, העיתונאי ואיש השמאל, מקפיד לשלב את אל ג'אזירה בכל משפט שני כדי שלא נשכח לשם מה התכנסנו, אבל כל הביטחון והידיעה שלו באשר לחיים ולאמת מתמסמסים מול חברתו קתרין השוודית המדהימה שצעירה ממנו ב-25 שנים כשהיא עצובה ומבולבלת לגבי עתיד הקשר שלהם. לוי מסכים לנוכחות המצלמה, ומוכן לתת לה להיכנס ולערבל את חייו, רק שעדיין לא ברור בהכרח מה בהם אמור לעניין את הצופה, כאמור מלבד הנוכחות הקסומה של בת זוגו.
חנוך דאום הוא אחד המחוברים היותר משתפי פעולה עם המצלמה, והוא דמות מעניינת ועמוסת סתירות פנימיות. לפרקים הוא מזכיר את שי גולדן בנכונות שלו להעדיף את המצולם והמצלמה על פני המתרחש בסביבותיו, במניפולציות שהוא מוכן להפעיל על סביבתו כדי שיהיה לו לתיעוד, בסיפור החיים הפתלתל ובלהיטות שלו להשתמש במצלמה ככומר מוודה. אין ספק שהוא מבריק, רהוט ומצחיק מאוד, אבל הסיפור שלו כבר סופר בעבר על ידו, והוא יצטרך למצוא דרך שלא להפוך את "מחוברים 2" לשיחזור תיאטרלי של כל מה שאנו כבר יודעים.
ג'ייסון דנינו הולט כבר טבל את ידיו בתיעוד עצמי בסרט המרגש ומכמיר הלב שלו "שנטי ומרטין" שסיפר על יחסיו המורכבים עם אמו הנפש החופשיה והמעופפת. ב"מחוברים 2" הוא מספק יפה ובאופן פוטוגני את הסחורה כשהוא פותח דלת רחבה ליחסיו עם בן זוגו, וחושף את עצמו גם בחולשותיו, פחדיו ופגמיו. יחד עם דאום הוא סוגר את זוג הדמויות הטבעיות ביותר לפורמט הזה.
אמירם טובים הוא החוליה המוכרת פחות, ונכון לעכשיו גם החלשה יותר של "מחוברים 2" סטנדפיסט, איש משפחה שמנסה לשלב בין משבר "התא-המשפחתי-חונק-אותי-ואני-בכלל-מרגיש-בן-20" ובין נסיונו לייצר מציאות שונה עבור ילדיו ואשתו מזו שחווה במשפחתו. בינתיים ההיחשפות שלו מרגישה מעט מאולצת וכפויה, וקשה שלא לראות בה פלטפורמה להזנקת קריירת הסטנד אפ שלו.
הדבר שעשוי להפוך את "מחוברים 2" לצפיית חובה הוא מה שהיה חסר ל"מחוברות 2" סיפור חזק. מי שמעוניין במציאות כפי שהיא מוזמן לרכוש לו משקפת ארוכת טווח ולבלוש אחרי חיי שכניו, ל"מחוברים" אין את הפריבילגיה להיות התענגות חסרת פואנטה על "תראי אמא, אני בטלוויזיה", ואם עמי טיר, במאי ועורך העונה לא יחליט לכוון את המחוברים שלו לכדי תהליך שיש בו שיאים, שפלים וקתרזיס, יהפוך הפורמט שהבריק כמו כוכב בשמי טלוויזית הריאליטי לעוד קובץ אקראי של חשיפות ערווה מתישות. עדיף לוותר על המושג הטהרני של "אמת" שממילא לא קיימת, ולעומתה נקבל בשמחה מניפולציות, כיוונון ויד כבדה על הגאי הבימוי כדי ש"מחוברים" תתייצב בחזרה במקומה כמי שמספרת חמישה סיפורים שמתחברים לסיפור מוצק אחד על אלו המחוברים ועלינו המתחברים אליהם.
"מחוברים 2": מה מרוויחים ומפסידים כוכבי הסדרה
"מחוברים 2": מה יהיה הסקנדל הפעם?
"מחוברים 2" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק