כיום, הפופולריות של סרטי גיבורי-על כבר נראית דבר מובן מאליו, אבל עד 2002 זה לא היה כך. אז הגיע "ספיידרמן", העיבוד הקולנועי הראשון לעלילותיו של גיבור הקומיקס, סחף את המבקרים ואת הקהל, ובהצלחתו הוליד את תור הזהב של הז'אנר.
בדיוק עשר שנים לאחר מכן, סוגרת הוליווד מעגל וחוזרת לאותו ציון דרך קולנועי: "ספיידרמן המופלא", שהגיע אמש (רביעי) לאקרנים בישראל, הוא לכאורה הפרק הרביעי בסדרה, אך למעשה אינו המשך ישיר של השלישי כי אם עיבוד מחודש של הראשון.
בכך זוכה "ספיידרמן" המקורי לכבוד תמוה למדי: אמנם הוא נקודת ציון חשובה בהיסטוריה של הסוגה, אך עדיין אינו קאנוני במידה שמזמינה גרסה מחודשת שלו, כאילו שהיה "המלט" או "אוליבר טוויסט". נוסף לזאת, אפילו בסטנדרטים הנמוכים של סל המחזור ההוליוודי, לא נהוג לעשות אותו סרט פעמיים באותו עשור.
זה אכן לא אידיאלי, וזה קרה מכורח הנסיבות: אולפני סוני היו חייבים ליצור פרק נוסף בהרפתקאותיו של איש העכביש כדי לא לאבד את הזכויות על המותג העוצמתי. הנטייה הטבעית היתה מן הסתם להמשיך מן המקום שבו עצרו, אך "ספיידרמן 3" לא התקבל היטב ויצר מומנטום שלילי. נוסף לכך, מי שיצר אותו ואת שני הפרקים הקודמים, סם ריימי, מיצה עצמו בסדרה, כמו גם הכוכב של שלושתם, טובי מגוויר. לכן, עם הגב אל הקיר, הפתרון היה להתחיל הכל מהתחלה.
לכל הפחות, הבטיחו בסוני כי "ספיידרמן המופלא" יהיה שונה ומעובה מן המקור, ויציג בדרך אחרת ומעמיקה יותר את הסיפור הידוע על ראשית ימיו של גיבור העל. אך למען האמת, גם אם יש כמה הבדלים בין שתי הגרסאות, בסך הכל התוצאה היא המחשה מדויקת באופן נדיר של הקלישאות "את הסרט הזה כבר ראינו", "אותה הגברת בשינוי אדרת" וכיוצא בזה.
בהתאם לזאת, אנו שוב פוגשים את היתום פיטר פרקר בעודו נער עדין החי עם דודיו החסודים, צופים בו סופג מהלומות מן הספורטאי התמיר בשכבה, מגלים כיצד הוא מאוהב בסתר בנערה מן הבית השכן, ומלווים אותו בעת ביקורו הרה הגורל במעבדה, שבה יכיש אותו עכביש, יקנה לו כוחות שמאפשרים לו לטפס על קירות ולטוות קורים קטלניים, ויהפוך אותו לספיידרמן.
בהמשך לכך, אנו גם צופים בפרקר/ספיידרמן מתחיל את שליחותו כגיבור-על בקרבות נגד עבריינים קטנים המזהמים את רחובות העיר וממשיך אותה במלחמה נגד מדען שהמצאה שלו יצאה משליטה והפכה אותו לחצי אדם-חצי חיה מרושעת. נוסף לזאת, אנו גם רואים כיצד הוא גורם באופן עקיף למותו של דודו וכמעט מוביל לפגיעה בכמה מיקיריו הנוספים, מה שמלמד אותו כי כוחותיו החדשים מעמיסים עליו אחריות גדולה. וכן, כדי להשלים את התמונה, אנו גם חווים מחדש את התחממות היחסים בינו לבת השכנים, שכמו כל דבר אחר בחייו, הופכת עתה מסתם פנטזיה ליעד בר השגה.
הסרט קופץ בין התחנות הללו באופן כמעט מכני, ולעתים נראה שכל רצונו הוא לסמן וי כהלכה על כל השלבים ההכרחיים בתיאור צמיחתו של ספיידרמן. לכן יש בו משהו מאולץ ואף נחפז. בגלל זה, אף שהוא נמשך לא פחות מ-136 דקות, בכל זאת יש בו תחושה כאילו שהכל קורה מדי.
במהלך הצפייה נוצרות גם שתי תחושות נוספות: קודם כל, הרגשה שאנו חוזים בדבר משונה למדי, שהרי אין דבר מוזר יותר מאשר להיתקל במשהו מוכר להפליא, רק בתצורה מעט אחרת. מבחינה זו, לצפות ב"ספיידרמן המופלא" זה כמו לפגוש בעיר זרה מישהו שנראה בדיוק כמו השכן שלך, רק שיש לו אף פחוס ולא סולד.
התחושה הנוספת השנייה שנוצרת במהלך הצפייה היא שעמום, כי קשה לשמור על מתח בעת שיודעים תמיד מה יהיה הצעד הבא, ולמען האמת, לו הייתי צופה ב"ספיידרמן המופלא" בטלוויזיה ולא בקולנוע, פשוט הייתי מעביר ערוץ.
רצון זה לזפזפ נולד גם כיוון שהגרסה המחודשת אינה מרעננת את המקור באיזושהי צורה וגם לא משדרגת אותו בשום היבט. להפך באופן אירוני יחסית ליכולות הטיפוס של גיבורה, היא דווקא יורדת בכמה רמות לעומת "ספיידרמן" המקורי. בשעה שהוא היה הראשון להוכיח בזמנו כמה בוגר, עמוק ורב-רבדים יכול להיות הז'אנר הזה, כאן אנו מקבלים רגרסיה אינפנטילית של הסוגה.
הדבר בא לידי ביטוי בכמה רבדים, והבולט שלהם הוא בשינוי המובהק לעומת המקור הליהוק. אנדרו גרפילד כספיידרמן ואמה סטון כאהובתו אמנם מעוררי סימפטיה, אבל אין להם את העוצמה שהיתה לטובי מגוויר ולקירסטן דאנסט בתפקידים הללו, ואף שאינם מזיקים או מעוררי עוינות חלילה, גם אין בכוחם להרים את הסרט.
בעייתית יותר היא תצוגת המשחק של ריס אייפנס. בגלל העיוותים שנוצרים לעתים כתוצאה מסדרי ההפצה בישראל, רצה הגורל והשחקן הוולשי מופיע בשניים מן הסרטים שעלו לאקרנים בסוף השבוע האחרון: ב"עד החתונה זה יעבור" הוא מגלם את אויבו הרומנטי של הגיבור, ומתנהל כמו תולעת במובן האלגורי של הביטוי; כאן הוא מתפקד על תקן הנמסיס של ספיידרמן, חווה שלא בטובתו טרנספורמציה פיזית ונהיה לטאה במובן המילולי של המילה.
בשני המקרים, נראה כי המלהקים והיוצרים בחרו באייפנס אך ורק מפני שכמיטב המסורת ההוליוודית, הם נפלו שדודים בפני מבטאו הכבד. מעבר לכך, אין לו הרבה מה להציע, והוא יבש ומרדים. כאן, הנבל בגילומו חסר בשר ואופי, וגם לא ברור מה הוא רוצה. הדבר היחיד שבכוחו להוכיח הוא כי תעשיית הקולנוע האמריקאית עדיין שבויה בקונספציה השגויה כי אם דמות כלשהי תדבר כמו בריטי, זה הופך אותה באופן אוטומטי לערמומית ומהפנטת.
גם הדינמיקה בין הארכי-נבל וגיבור-העל חזקה פחות מאשר בפרקים הקודמים. הבמאי מרק ווב ("500 ימים עם סאמר") שהחליף את סם ריימי אמנם ניחן בשם משפחה הולם יחסית למשימה, אך הוא מעצב את קטעי האקשן בצורה ילדותית למדי, עד שלעתים אפשר לחשוב כי מדובר בסרט אנימציה ולא בכזה עם שחקנים בשר ודם.
בכלל, הכל ב"ספיידרמן המופלא" די ילדותי: ההומור מתבסס על בדיחות קרש; מערכת היחסים בין הגיבור ואהובתו הולכת רחוק פחות מאשר בפרקים הראשונים של "דמדומים"; דמויות המשנה, כאילו עולם העיבודים הקולנועיים ליצירות קומיקס לא עבר שום התפתחות בעשור האחרון, הן קריקטורות ותו לא; והתסריט נותר גולמי, פשטני ובסיסי לאורך כל הדרך, כמו עכביש שמשוטט על קירות ברגליים דביקות אך ללא טיפה של ארס.
בסיכומו של דבר, אולי האופי הילדותי הזה רק מתבקש, שכן קהל היעד של "ספיידרמן המופלא" לא יכול להיות אלא צופים בני 16 ומטה כאלה שבזמן אמת, היו קטנים מכדי לצפות במקור, ולכן בסרט הנוכחי מלכתחילה היה ערך מבחינתם.
ואכן, הזאטוטים שמילאו את האולם בהקרנה בה נכחתי נהנו מכל רגע של הקייטנה הזו צחקו, כססו ציפורניים, אפילו הזילו דמעה ובסוף גם מחאו כפיים. ממש כך. ההצלחה הקופתית של הסרט ברחבי העולם בימים הראשונים להפצתו, מלמדת כי יש שכמותם די והותר.
אך השמחה שלהם לא תימשך לנצח תנו לה לכל היותר עוד עשר שנים. הצלחת "ספיידרמן המופלא" מן הסתם תעודד את הוליווד להרשות לעצמה למחזר כך סרטים גם בעתיד. כתוצאה מזאת, בעוד עשור ימצאו עצמם הילדים הללו מול "ספיידרמן המהמם" או איך שלא יקראו לגרסה המחודשת העתידית שלו, וממרומי מעמדם החדש כצופים מנוסים ונרגנים, גם הם ודאי יפלטו "את הסרט הזה כבר ראינו".
עבשה ככל שתהיה הגרסה הנוכחית, בעתיד היא עוד עלולה לראות מקורית יחסית. מרגע ש"ספיידרמן" טווה את הקורים הראשונים, כבר קשה לצאת מהסבך.
אנדרו גרפילד: מיהו ספיידרמן החדש?
"ספיידרמן המופלא": על הקומיקס שמאחורי הסרט
"ספיידרמן המופלא": איפה ומתי רואים?