"לרומא באהבה": סרטו הגרוע של וודי אלן מזה שנים

העימות בין נבחרות הכדורגל של אנגליה וצרפת לפני כמה שבועות ביורו 2012 היה הזדמנות להשוות מחדש בין המדינות ולהעלות שוב את הדיון הנצחי והבלתי אפשרי – מה עדיף, לונדון או פריז? אך האמת, שיש בירה אירופית אחת שמתעלה על שתי אלה גם יחד. מדובר כמובן ברומא, העיר הגדולה היחידה ביבשת שבה כל כך הרבה מונומנטים מערש ההיסטוריה עדיין עומדים על תלם, ולכן המטיילים בה מרגישים כאילו סיפור אגדה או ציור קלאסי קורמים עור וגידים לנגד עיניהם. נוסף לכך, המימד המודרני שבה רומנטי, חושני וצבעוני להפליא. כל זה הופך אותה יעד אטרקטיבי לתיירים, וגם זירת צילומים אידיאלית ליוצרי קולנוע.

מובן כי גם וודי אלן, שמי כמוהו בקיא במטעמי העולם, מבין זאת. בהתאם לכך, לאחר שביים בעשור האחרון ארבעה סרטים בלונדון ואחד בפריז (וגם אחד בספרד), הדרים עתה לבירת ארץ המגף ויצר בה את סרטו האחרון – "לרומא באהבה". קומדיה רומנטית זו, העוקבת אחר גורלותיהם של כמה איטלקים ואמריקאים שחיים ומבלים בעיר, פתחה אמש (חמישי) את פסטיבל הקולנוע בירושלים ומהיום מוצגת ברחבי הארץ.

לאור העליונות של רומא, אפשר היה לצפות כי הביקור בה ישדרג את רמת הסרטים האירופיים של אלן. אך כפי שהתגלה אתמול, קרה דווקא ההפך: "לרומא באהבה" הוא הגרוע ביצירות שביים הקולנוען הוותיק ביבשת הקלאסית. בכלל, זוהי אחת העבודות הזניחות והקלוקלות בקריירה הארוכה שלו. לולא חתימת שמו של היוצר, היא לעולם לא היתה נבחרת לפתוח את הפסטיבל או זוכה בהפצה רחבה, ולמען האמת סביר להניח שמלכתחילה התסריט התמוה שלה לא היה זוכה בתמיכה כלשהי.

הבעיה הראשונה של תסריט זה היא מהותו החלולה, וחוסר יכולתו לקחת את הגימיק הבסיסי וללכת איתו צעד אחד קדימה. ב"חצות בפריז", למשל, היה קודם כל מימד של מקום, אך גם מימד של זמן – הסרט התרחש בעיר האורות כדי לחזור לימי הזוהר שלה, ובכך ליצור דיון מבריק בשקריותה של הנוסטלגיה. הפעם, לעומת זאת, יש רק מימד של מקום, והעיר נותרת לא יותר מגלויה – רקע שטחי, שהתסריטאי-במאי לא מעמיק בו ולא מוסיף לו. כתוצאה מכך, הדבר המלומד ביותר שניתן לומר לאחר הצפייה הוא – "אח, איזה יפה רומא". אבל בשביל לדעת את זה, לא צריך את אלן. הערים האירופאיות הקודמות ממש שימשו פילגש ליוצר הניו-יורקי ועוררו בו השראה ומחשבה, אך כאן נראה שמדובר בסטוץ חד-פעמי המתבסס מבחינתו על משיכה פיזית ותו לא.

השטחיות של הסרט באה לידי ביטוי גם בעיצוב הדמויות. ב"נקודת מפגש" וב"חלומה של קסנדרה", למשל, השתמש אלן בזירת ההתרחשות הלונדונית כדי לבחון את פערי המעמדות שבחברה הבריטית. אז, האורח לרגע ראה כל פגע, ומבט האאוטסיידר שימש אותו כדי לספק אבחנות חדות כתער. כאן, לעומת זאת, ההסתכלות שלו מבחוץ על רומא נותרת רדודה להפליא, ומתבססת על הסטריאוטיפים הבסיסיים ביותר.

בהתאם לכך, הדמויות האיטלקיות בסרט צעקניות ו/או מרבות בתנועות ידיים, חוטאות בפלילים ובתאוות בשרים, קנאיות לערכי המשפחה וכיוצא בזה. הן מעוררות את החשד שהקולנוען לא ניחן בתובנות משל עצמו על רומא, ואת כל מה שהוא יודע עליה, למד מסרטים אמריקאיים או סדרות שביקרו בה.

ניחא, לו היתה נוצרת איזושהי הלחמה מעניינת בין הדמויות הללו והגיבורים האמריקאים שב"רומא לאהבה", אך גם הם מתגלים כמטופשים למדי. דוגמה לכך אפשר לראות באחד מקווי העלילה המרכזיים כאן, שהתפתחותו מדגימה גם את הבעייתיות של הסרט כולו: אנו פוגשים זוג יאנקיז החיים בעיר באושר (ג'סי אייזנברג וגרטה גרוויג), ואז הצלע הנשית מודיעה לבן זוגה כי היא הזמינה לביקור ממושך את חברתה הטובה ביותר (אלן פייג'), ומוסיפה כי מדובר ב"מישהי שכל הגברים מתאהבים בה". אם היא מודעת לכך, מדוע לטמון לעצמה פח, במקום לשלוח את הסכנה לבית המלון הקרוב?

בהמשך, מובן כי הנבואה מגשימה את עצמה, פשוט כי כך נדרש בתסריט ולא משום שמתפתחת כימיה מובהקת כלשהי בין הדמויות. אלה מתחילות לנהל רומן מופרך מתחת אפה של האשה הנבגדת, והיא משום מה מתעלמת מכל הסימנים ולא מבחינה בדבר.

מובן כי הרצון של אלן היה ליצור בסיפור הזה פנטזיה רומנטית מוחצנת בכוונה תחילה, אך גם בתור כזו, היא אווילית למדי, שכן אפילו החוקים של בדיון מלאכותי מחייבים היגיון פנימי כלשהו. נוסף לכך, היא גם סתמית לחלוטין – הרי מה הבמאי רוצה להגיד פה, שאם גבר יפגוש אשה מהממת ופתיינית הוא עלול ליפול ברשתה? באמת צריך את כל המעשייה הזו בשביל להיווכח בכך?

מימד פנטסטי חזק עוד יותר מאפיין קו עלילה נוסף, שבו גבר איטלקי ממוצע (רוברטו בניני) הופך לפתע ובלי שום סיבה לאחד האנשים המפורסמים במולדתו. כתוצאה מכך, שדרי טלוויזיה ועיתונאים רודפים אחריו לכל פינה ומנסים לדלות ממנו כל פיסת מידע אפשרית, זניחה ככל שתהיה.

כן, גם הפעם ברור שאלן מלכתחילה התכוון לבנות את הסיטואציה בצורה מופרכת, אבל שוב לא מובן מדוע נזקק לכל הטרחה. האם באמת צריך את כל הסיפור הזה בשביל לומר כי התקשורת המודרנית משקיעה אנרגיות יתר בכלומניקים? האם יש מישהו שטרם יודע זאת? וכיוון שכך, לאחר כל מה שכבר נאמר על תרבות הסלבס העכשווית, מה הטעם לתקוף את הנושא בהצגת דמויות של עיתונאי רכילות שדוחפים מיקרופון לפרצופו של סתם אחד ושואלים אותו "מה מרחת היום על הטוסט"? אלה הרי הלצות בוטות וגולמיות שראויות להצגת ילדים.

מעל כל הדמויות הללו, בולטת אחת שאלן טרח לכתוב לעצמו, שש שנים לאחר שהציג ב"סקופ" את הופעתו האחרונה כשחקן באחד מסרטיו. מדובר באמריקאי מזדקן המגיע לרומא לרגל נישואיו של בתו למקומי, ומגלה במקרה את כישורי השירה במקלחת של אבי חתנו.

מרגש אמנם לראות את אלן חוזר למסך הגדול, אך הדמות בגילומו חיוורת כמו כל השאר, וגם היא יורה חצים עקומים למטרות שלא קיימות. בהתאם לזאת, אנו מקבלים את המנה הקבועה של ציטוטים מתורתו של המאסטר היהודי, אך הם נראים כמו העתקים שדופים של אמירותיו הגדולות באמת. משפטים ברוח "אני לא סובל כיסי אוויר בטיסה, אני אתאיסט!" או "אף פסיכולוג לא הצליח לנתח את האישיות שלי, פשוט בגלל שהיא לא תואמת את מבנה האיד-אגו-סופר אגו", למשל, נשמעים כאילו מישהו מנסה לחקות את אלן, ולא כאילו שהוא עצמו מדבר.

אז נכון, הנופים בסרט יפים, השחקנים פוטוגניים, המוזיקה קצבית ויש בו כמה הברקות – אותו סיפור על האיטלקי שמיטיב לשיר במקלחת מתגלה כמשעשע ומקורי למדי, אם כי גם הוא ממצה עצמו במהרה. אך בסך הכל, למרבה האכזבה, התוצאה ריקנית, מייגעת ולא מספקת, והיא הדבר הכי גרוע שקרה לארץ המגף מאז התבוסה לספרד בגמר היורו.

לכן, היה משמח לגלות כי עבודתו הבאה של הבמאי תתרחש שוב במכורתו הניו-יורקית, שכן הקהל נוכח כאן כי הוא מיצה את עצמו באירופה בשלב זה ומתגעגע למולדת. רומא ראויה למכתבי אהבה ומגיע לה שיוצר בסדר הגודל של אלן ייצור אותם, אך נראה כי הפעם נותר בו כוח רק לכתוב מכתב פרידה מן היבשת הקלאסית, ואפילו לא היה בו די תשוקה לחתום אותו בנשיקה.

"לרומא באהבה": איפה ומתי רואים?
וודי אלן בראיון בלעדי לאבנר שביט
"לרומא באהבה": גם אתם התאכזבתם מוודי אלן? ספרו לנו בפייסבוק