"בעיית שפינוזה" של אירווין יאלום: "כשניטשה בכה" זה לא

"בעיית שפינוזה" מנסה לשחזר את ההצלחה של "כשניטשה בכה" בשילוב שבין בדיה, פסיכותרפיה ודמויות היסטוריות. הפעם זה עובד פחות

דוד רוזנטל
11/07/2012

לפני שנתיים, עם צאת ספרו "מתנת התרפיה", סיפר ארווין יאלום בראיון לאתר זה על הרומן הבא שלו, "בעיית שפינוזה": "אני מנסה לקחת את הכלים וההבנה שיש לי כמטפל ולהבין באמצעותם יותר לעומק את הדמויות עליהן אני כותב. מישהו שהוא כמו מטפל מבחינת מודעות, למשל שפינוזה, יכול לספר לנו יותר על עצמו ואני מנסה לנחש מה מתחולל בחיים הפנימיים שלו".

ההצלחה הגדולה ביותר של יאלום בשזירת בדיון בדמויות אמיתיות היא, כמובן, "כשניטשה בכה", אז חיבר בין מורו של זיגמונד פרויד, ד"ר יוזף ברוייר, לבין הפילוסוף פרידריך ניטשה. הכתיבה הסוחפת של יאלום, שמשלבת את טכניקת העבודה שלו במטפל ובמטופל האמיתיים-בדיוניים, הפכו את הרומן ללהיט גדול לא רק בקרב חובבי הפילוסופיה והפסיכולוגיה, אלא גם ברבדים נרחבים במיינסטרים. שבע שנים לאחר ניתוח הלב הפתוח שביצע בניטשה, יאלום חוזר ב"בעיית שפינוזה" לעוד שתי דמויות מסקרנות שהשפיעו על מהלך ההיסטוריה – הפילוסוף היהודי הפורטוגלי-הולנדי ברוך שפינוזה ואידיאולוג המפלגה הנאצית אלפרד רוזנברג.

הפעם, מטבע פער הזמן בתקופת הפעילות של שני הגיבורים, הם אינם מנהלים ביניהם דיאלוג ישיר. למעשה, יאלום כלל לא תכנן, על פי דבריו בפרולוג, לכתוב על רוזנברג. הוא רצה לחקור את שפינוזה, שנסיבות חייו היו ונותרו עלומות, ולא היה לו קצה חוט מהיכן להתחיל. כשביקר במוזיאון שפינוזה בפאתי אמסטרדם, התגלה לו כי פלוגה נאצית בראשות רוזנברג החרימה את 151 כתביו של הפילוסוף היהודי, ואלה הוחזרו רק לאחר המלחמה. הגילוי גרם ליאלום לתהות על העניין שפיתח רוזנברג בשפינוזה – מדוע לא הורה לשרוף את ספריו, כפי שעשו הנאצים למרבית ספרי היהודים, ומה גרם לו לפרוץ לבית ולשדוד את הכתבים הללו במקום לאצור תמונות של רמברנדט. מכאן, הרעיונות החלו לזרום והספר נולד.

עוד בוואלה!

מהשדה לכפית - מה חשוב לדעת על אוכל תינוקות?

בשיתוף גרבר
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מעשייה נחמדה ולא הרבה יותר מכך. כריכת "בעיית שפינוזה"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

מכיוון שלא היתה לו תשובה להקשר המוזר הזה, יאלום התיישב ונתן למקלדת שלו למצוא אותה. אל חמשת האחוזים שידע על חייהם של שפינוזה ורוזנברג הוסיף 95 אחוזים של בדיה. הוא כתב את סיפור חייו הפיקטיבי של שפינוזה מהרגע שהגיע לאמסטרדם ועד מותו, ובמקביל צייר את הפרופיל של רוזנברג מנערותו במכון הפוליטכני בטאלין ועד לעלייתו לגרדום לאחר משפטי נירנברג.

יותר מכל, הקלה על יאלום העובדה שלשפינוזה ולרוזנברג היה מכנה משותף בולט: שניהם היו בבחינת פרסונה נון גראטה. שפינוזה, שטען שאלוהים אינו הישות הרוחנית שאנו מבקשים להודות לה כדי שתודה לנו בחזרה אלא הטבע ומכלול פעולותיו, נודה והוחרם על ידי קהילת יהודי אמסטרדם. רוזנברג, על אף מעמדו הבכיר במפלגה הנאצית, הושם ללעג ולקלס. ניסיונו להתחבב על היטלר רק גרם לפיהרר להתרחק ממנו ולהדיח אותו מהמעגל הקרוב אליו. היטלר בז למוח המתוכנת של רוזנברג, לחשיבה הבירוקרטית ולסגנון הכתיבה המפותל שהקשה את קריאת הספרים והמאמרים שהוציא. בשורה התחתונה, שפינוזה הודח מהקהילה היהודית, רוזנברג היה בדיחת התנועה הנאצית.

מבחינה סיפורית, התוצאה מהפנטת. אי אפשר לקחת מיאלום את היכולת לסחוף את הקורא ולהציג תמונה מרתקת על דמויות שהמורשת שלהן אולי נרחבת, אבל הידע על חייהן מצומצם ומוגבל. הוא עושה שירות מצוין בהצגת המבוא לתורתו המורכבת של שפינוזה תוך שימוש בשפה פשוטה ומובנת מתוך מוחו, לכאורה, של ההוגה ההולנדי (עמוד 71): "אני מאמין ששורשי הבעיה נעוצים בטעות יסודית רבת-משקל, והיא הטעות של מי שרואה באלוהים ישות חיה וחושבת, ישות בצלמנו ובדמותנו, ישות שחושבת כמונו, שחושבת עלינו". לאחר מכן הוא מניח את היסודות לבריאתה של החילוניות: "אני מייחל לעולם ללא דת, עולם שיש בו דת אוניברסאלית אחת, שבה כל האנשים מפעילים את תבונתם כדי לחוות ולהוקיר את האל".

דרך הטיפול שלו, תרתי משמע, ברוזנברג, מייצרת רושם קצת אחר, מתנשא בהרבה. זה לא שיאלום לא מספר היטב את סיפורו של האידיאולוג הנאצי, אלה התהיות לגבי המרחקים שאליהם יכולה להגיע המגלומניה שלו. באחרית הדבר יאלום כותב: "ניסיונותיו של פרידריך לטפל באלפרד רוזנברג באמצעות פסיכותרפיה מבוססים על האופן שבו אני עצמי הייתי ניגש לעבוד עם אדם כמו רוזנברג". גם את הדמויות סביב שפינוזה בודה יאלום ממוחו היצירתי, אולם שם הוא מציג בעיקר דיאלוגים ולא מעז לגלוש לרבדים פסיכולוגיים, במיוחד כאלה שנושאים איתם מטען כל כך שלילי.

כמו רוב הקוראים היהודים-חילוניים, גם אצל יאלום שפינוזה מייצג את הטוב ורוזנברג את הרע. לנו זה מובן מאוד, אולם יש לתהות לגבי כנות כוונותיו. אם יאלום "הכשיר" את עצמו רטרואקטיבית להיות המטפל של הפושע הנאצי, הרי שמהזווית הפסיכולוגית הטהורה הוא צריך להיות נטול פניות. חוסר חיבתו של פרידריך פפיסטר הפסיכותרפיסט לרוזנברג בולט לכל אורך העלילה, כך שיאלום בסך הכל מגיש לנו את רוזנברג שהיינו רוצים לקבל – נאצי כנוע, חסר ביטחון ואופי, לקקן מאסיבי של ישבנים, מפלצת אנושית נלעגת שכיף לחבוט בה. לא נותר אלא לתהות האם יאלום באמת התכוון לספר את סיפורו של רוזנברג, או שהשתמש בו כדי להאדיר את דמותו של שפינוזה.

ליאלום תמיד היתה גישה אל הקורא. "בעיית שפינוזה" הוא, בסופו של דבר, ספר מבדר, ודווקא ההגדרה הזו היא שמגמדת אותו. את הרעיונות המרכזיים שמציג יאלום על שפינוזה ורוזנברג ניתן למצוא כמעט בכל מאמר, השאר הוא פרי הדמיון. יאלום מנסה להצדיק זאת כשהוא כותב: "'כפי שאמר אנדרה ז'יד, 'היסטוריה היא בדיה שאכן קרתה. בדיה היא היסטוריה שיכלה לקרות'". אלא שכמו שאמר דווקא פרויד, הסיגר הוא רק סיגר, ולא יעזרו ההתפתלויות וההסברים. "בעיית שפינוזה" הוא רק מעשייה נחמדה, ללא שום גילוי מרשים בצידה.

בעיית שפינוזה / אירווין יאלום, תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, הוצאת כנרת, 397 עמודים.

"בעיית שפינוזה" - האם תקראו? ספרו לנו בפייסבוק

  • ארווין יאלום

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully