למה אין בארץ שחקנים שיכולים לשאת סרט לבדם?

ימים ספורים לפני טקס האוסקר האחרון בו חמק הפסלון הנחשק מידי יוצרי "הערת שוליים", פורסם בוואלה! תרבות ראיון עם מפיק הסרט, דוד מנדיל. כשהאחרון נשאל מה הבעיה הגדולה ביותר בשיווק סרט ישראלי, התשובה הארוכה נחתמה במשפט "אין כאן כוכבים".

"אין פה אף שחקן שבאים לראות סרט בגללו", טען מנדיל, "מבחינת המפיקים מובן שזה לא נוח. הייתי מעדיף שיהיה כאן קאדר של עשרה שחקנים, שברגע שאני לוקח אחד מהם, אני יודע שיש לי מאה אלף צופים ביד", הוא התאונן. "אבל אפילו שמות שעובדים חזק במסך הקטן, מאבדים לגמרי מהכוח שלהם כשזה מגיע למסך הגדול".

מנדיל יודע על מה הוא מדבר. רק לשם דוגמא, סרטו החדש של יהודה לוי "בשם הכסף" לא הצליח למשוך צופים לאולמות וירד למספר מצומצם של הקרנות כבר אחרי שבוע, "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" עם ציון ברוך ו"סשן" של בר רפאלי היו כישלונות מסחריים בולטים, "קירות" עם נינט טייב היה רחוק מלהחזיר את ההשקעה בו, "פובידליה" של עופר שכטר לא הביא מעריצים לקופות ושני סרטים של רן דנקר, "חסר מנוחה" ו"עיניים פקוחות", לא הוכיחו את עצמם מסחרית; וזו רק רשימה חלקית ביותר.

כמעט כל הסרטים הללו נהנו ממסע פרסום ויחסי ציבור גדול שנשען בעיקר על שמות הכוכבים, אך פעם אחר פעם נראה כי זה לא עזר להביא צופים אל אולמות הקולנוע. יש לציין כי כוח המשיכה של כוכבי קולנוע קיים באופן הבולט ביותר בהוליווד, אבל לא רק. גם בצרפת, גרמניה ואיטליה למשל, יש שמות גדולים שמצליחים להביא במו נוכחותם קהל לאולמות. כך שאי אפשר שלא לתהות איך זה ששחקנים פופולריים בארץ הם ממש לא ערובה לקהל קונה כרטיסים באולמות הקולנוע.

"אני חושבת שאין כזה דבר בארץ 'כוכבי קולנוע'. זה לא קיים בעיניי", מסבירה אורית אזולאי, אחת מהמלהקות העסוקות בתעשיית הקולנוע הישראלית, את חוסר היכולת של שחקנים בודדים לסחוב על גבם סרט ולהפכו לרווחי. "בארץ קיים מושג של סלבריטאות או פופולריות, אבל לא של כוכבות. זה לא קשור לאיכות של השחקנים הישראלים, שחלקם לא נופל בכישרון מכוכבי קולנוע אמריקאים. ההבדל הוא בגודל של הסרטים, בכמויות של הצופים", היא אומרת. "מבחינה מהותית מה שמבדיל בין 'כוכב' בארץ לכוכב בחו"ל הוא המרחק שמושתת בין הצופים לשחקנים. ככל שהמרחק יותר גדול ככה קל יותר להיות כוכב. זה יוצר מתח, מסתורין", ממשיכה אזולאי. "בתוך המרחק הזה הכוכב יכול לנצנץ. גם כדמויות פיקטיביות על המסך וגם כבני אדם הם לא ניתנים להשגה. אלו אנשים שחיים באחוזות, מבודדים מההמון... המגע היחיד שלהם עם הקהל הוא בפרמיירות עם שטיח אדום".

לדברי אזולאי היעדר מושג הכוכבות מתבטא גם בכיס של השחקן, וגם בזה של מפיקי ומפיצי הסרטים. "בישראל, גם אם בן אדם גר בראשון לציון, הוא מוציא את הרכב מהחניון אחרי הצגה ב'הבימה' ופוגש את השחקן הראשי על אופניים", מנמקת אזולאי. "הם אוכלים במסעדה שאתה אוכל, הילדים שלהם בבית ספר עם הילדים שלך. כששחקן בארה"ב עושה סרט אחד בשנה זה מספיק להפעיל את כל המנגנון שהוא צריך. המופע שלו הוא על מסך הקולנוע ואז על השטיח האדום. הוא לא צריך חלטורה, הצגה, פרסומת או טקס. הסוד של כוכב זה העניין – ככל שהוא יותר בלתי מושג הוא טוב יותר. בארץ כדי להיות שחקן צריך לעבוד כמו משוגע ולחלטר".

בתוך האפרוריות של שחקני ארצנו אזולאי מצליחה בכל זאת למצוא ניצוץ אחד. "אם אריק אינשטיין היה נענה לשחק באחת ממאות ההצעות שהוא מקבל לשחק בסרט אני מניחה שזה היה עובד. כי הוא בלתי מושג והקהל מרגיש אליו געגוע. הוא מלא בסקרנות לראות אותו על המסך".

בינתיים אריק אינשטיין מסתפק לכל היותר בקריינות לפרסומת של סלקום. אם ועד שיחליט לחזור לשחק נותר לנו לנסות להבין מדוע השיטה לא עובדת כיום. "התחושה שלי היא ששיטת הכוכבים בישראל לא עובדת בשום תחום. לא רק בקולנוע", אומר מבקר הקולנוע וכותב הבלוג 'סינמסקופ', יאיר רוה. "לעומת זאת שיטת המותגים כן עובדת. לצרכן הישראלי יש איזה סוג של מותג שהוא מאמין בו ועד שהוא שובר לו את הלב או מרגיז אותו – הוא רוצה אותו".

רוה מציין מחקרים כלכליים שמראים כי כאשר נכנסים מותגים חדשים לארץ, הישראלים נוטים לאמץ אותם במהירות. "אנשים מחפשים לרוץ ולקנות את כל מה שחדש ונראה לי שגם צרכן התרבות פה לא שונה", הוא מעריך, "לכן בקולנוע, כוכבים שעושים רייטינג בטלוויזיה לא 'עובדים' מבחינת הקהל, אבל יוצרים כן – שמי זרחין, יוסי סידר, אבי נשר... הם מושכים צופים. כשהיה סרט של 'ארץ נהדרת' אנשים באו למותג 'ארץ נהדרת'. לא היה אכפת להם אם אורנה בנאי כן שם או לא".

גם במקומות בהם שיטת הכוכבים כן עובדת, אומר רוה, היא לא חפה מבעיות. "בקולנוע חשוב לזכור שכל השמות והמותגים מחזיקים בעיקר לשבוע הראשון בקופות. מהשבוע השני, ובארה"ב אפילו פחות – מהיומיים הראשונים, זה רק מפה לאוזן. גם אם יש את הכוכב הכי אהוב והכי קופתי, בוא נגיד וויל סמית', והוא עושה סרט שכולם מתבאסים ממנו – הוא לא יצליח. המעריצים יבואו בשבוע הראשון ואחרי זה הוא ישכח".

ולמרות הבעייתיות, יתרונות השיטה ברורים. "מה שטוב בכוכבים בסדרי הגודל של וויל סמית' זה שהם נורא מודעים לזה ולכן נורא סלקטיביים - 'האם זה משהו שהקהל שלי ירצה לבוא ולראות?'. בארץ לא נראה לי שיש חשיבה כזו על הקהל", ממשיך רוה. "נגיד, רן דנקר שהיה כוכב נורא גדול בטלוויזיה - הסרט הראשון שהוא עשה בישראל היה 'חסר מנוחה' של עמוס קולק, ודנקר עושה שם הכל כדי לפגום בתדמית הטלוויזיונית שלו. הכל כדי להראות שהוא שחקן איכותי ורב שכבתי - מה שאמנם הוכיח את עצמו אבל הרתיע את כל מעריצותיו המצווחות. חלק מהעניין של מה שהופך כוכב לכוכב זה היכולת לשמור על מותג. לא השם בלבד".

האם תמיד שחקנים ישראלים לא היו מסוגלים לשאת לבדם סרט? לטענת מנחם גולן, ממש לא. לדבריו, חוסר היכולת של שמות מפוצצים למשוך קהל לקולנוע היא תופעה חדשה. "זכור לי שכשהוקרנו הסרטים שנקראו 'סרטי בורקס' בשנות ה-60-70, כמעט לכל סרט שלי היו למעלה ממיליון צופים. היו כוכבים. היה יהודה ברקן, היה יהורם גאון – כוכבים מקומיים. לא בינלאומיים, אבל כשהם היו בסרט, אם הוא היה טוב - היו למעלה ממיליון צופים".

"בשנות השבעים כמעט כל סרט ישראלי עם כוכבים עבר את מיליון הצופים – 'קזבלן', 'כץ וקרסו', 'סלאח שבתי'", נזכר גולן, "בעיר כמו נתניה היו נמכרים יותר כרטיסים לסרט מכמות התושבים בעיר – כי אנשים היו הולכים לסרט כמה פעמים ומדקלמים את המשפטים ביחד עם השחקנים על המסך", הוא מתפאר. "היום יש כוכבים בצרפת, יש כוכבים באיטליה ויש כוכבים בארה"ב – במדינות שבהן כמות הקהל והצופים גדולה הרבה יותר מאשר אצלנו. כאן זה לא יכול להיות ככה אפילו אם נרצה".

אז למה כוכבים מקומיים לא מסוגלים יותר להבטיח הצלחה כלכלית לסרטים? לגולן יש הסבר אחר לגמרי מזה של אורית אזולאי ויאיר רוה. "שיטת העידוד לא נראית לי. היום הקולנוע הישראלי אמנותי יותר, איכותי יותר וצופים בו פחות. פעם סרט היה נמדד לפי הרגליים שהגיעו אליו. שיטת העידוד היתה יותר פשוטה ועממית", הוא מפרט. "היום יש את קרן הקולנוע הישראלי עם שלושה לקטורים שמחליטים מה טוב ומה לא טוב לקהל. בעולם זה לא ככה. תראה את שיטת העידוד בקנדה או בצרפת – זה הולך בעיקר לפי מספר הכוכבים בקולנוע. אם יחליפו את שיטת העידוד אפשר ליצור כוכבי קולנוע ישראלים חדשים".

ואולי במקום להסתכל על מה שמנצנץ בשמיים, מוטב להסתכל על חצי הכוס המלאה. "האמת שאני חושב שזה טוב שאין כוכבים בארץ", אומר יאיר רוה. "אני בעד שסרטים ימדדו על סמך איכותם ולא על סמך השמות בפוסטרים. אם איזה מפיק יתאמץ ליצור כוכב קולנוע ישראלי אולי זה יעבוד מתישהו, אבל זה עניין של בניית מותג לאורך זמן. זה לחלוטין קונספט שיווקי", הוא ממשיך. "בארה"ב שיווק הוא הדבר הראשון שחושבים עליו – לוקחים מותג מבוקש, שוכרים תסריטאי שיחבר נקודות ואז במאי שיביים. בארץ זה הפוך - מתחילים מהבמאי. וזה דווקא טוב - עושים פה סרטים מצוינים".

מה אתם חושבים על שיטת הכוכבים? ספרו לנו בפייסבוק