אוסקר 2012 מלא סיפורים על סרטים שבתחילה יוצריהם בכלל לא היו בטוחים אם ייצאו לפועל, ובסופו של דבר הגיעו עד מרחק נגיעה מזהב. זה נכון לגבי "הארטיסט", הפייבוריט לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר, וגם לגבי "הערת שוליים", פרי עטו של יוסף סידר, שמועמד בקטגוריית הסרט הזר.
ערב נסיעתו להוליווד כדי להתכונן לטקס, מפיק הסרט דוד מנדיל מספר לוואלה! תרבות באיזו ספקנות גדולה התחיל המסע המופלא הזה. לפני שנתיים, לדבריו, ביקש יוסף סידר להיפגש איתו. השניים הולכים יחד עוד מעבודתו הראשונה של הקולנוען, "ההסדר" (2000), ושיתפו פעולה גם ב"מדורת השבט" (2004) וב"בופור" (2007), שאף הוא היה מועמד לאוסקר. למרות השותפות הנצחית, הבמאי לא היה משוכנע כי עמיתו הוותיק יהיה מעוניין ברעיון שהחל לפתח סרט על יריבות אקדמית בין אב ובנו.
"הוא אמר לי שזה לא סרט גדול, ולכן אולי זה לא יהיה אתגר בשבילי", נזכר מנדיל. "לאחר מכן, הביא לי את הסינופסיס והזהיר אותי שזה בסך הכל סיפור קטן על שני אנשים. אמרתי לו מיד שזה יהיה סרט מדהים, אולי הכי חזק שעשה עד כה. הבנתי שגם אם הסיפור לכאורה באמת קטן, הוא עוסק בסוגיות ענקיות, וידעתי שהחיבור בין סידר לחומר כזה יוליד משהו טוב. אז אמרתי לו שב ותכתוב, ואני אדאג לכל השאר".
מנדיל אכן דאג לכך, והמפגש שהיה יכול להיות לא יותר מהערת שוליים, הפך להקדמה של סיפור מפואר. עוד לפני המועמדות לאוסקר, "הערת שוליים" התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן היוקרתי, באחת משנותיו החזקות בעת האחרונה, וזכה שם בפרס התסריט. לאחר מכן הופץ בארץ בהצלחה ענקית, זכה בתשעה פרסי אופיר ונוסף לפרגון מן האקדמיה האמריקאית לקולנוע, קיבל גם מועמדות לפרסי האינדי ספירט בקטגוריית התסריט המקורי. למרות כל זה, המפיק יכול להבין מדוע אפשר היה לגלות בתחילה סקפטיות כלפיו: "התסריט שלו באמת מורכב, ולא תמיד הבינו אותו עד הסוף. חוץ מזה, הוא גם לא נופל לשום נישה", הוא מצהיר. "בגלל זה, לולא סידר היה חתום עליו, אני יכול לחתום לך שהוא לא היה מקבל תמיכה מקרן הקולנוע הישראלי, כפי שקרה בסוף".
עצוב לחשוב שתסריט בסדר גודל כזה היה יכול ללכת לאיבוד.
"יש כאלה שאומרים שאני טועה, אבל אני משוכנע בזה. אני אומר לך שהיה סיכוי גבוה שהוא לא היה עובר קרן. הקרנות המקומיות עובדות בשיטה מסוימת, תחת הרבה לחץ, ומקבלות ניקוד לפי מסלולים וקטגוריות וכל מיני עניינים כאלה. זה מפלה לרעה תסריטים שלא נופלים לנישות מסוימות, כאלה שלא מייצגים איזשהו מגזר, וזה יכול לגרום לנו לאבד סרטים טובים מסיבות לא מקצועיות. בגלל זה, צריך לשנות כאן את השיטה ולעשות שוק חופשי, שמתחשב רק באיכות של התסריט".
מה עוד צריך לשנות בצורת הפעולה הנוכחית של התעשייה המקומית? למנדיל יש משנה סדורה בנושא, והוא לא מתקשה לשלוף אותה "עושים כאן יותר מדי סרטים, ובפחות מדי כסף", הוא אומר. "צריך להפיק כאן כל שנה 12 סרטים, שכל אחד מהם יהיה בתקציב של מיליון דולר. 70 אחוז מכך יגיע מהקרנות, ו-30 האחוז האחרים מכסף פרטי, כלומר מהשקעות של ערוצי טלוויזיה וכדומה. בצד זה, צריך לתקצב עוד חמישה-שישה סרטים ב-150 אלף דולר לכל אחד, וזהו. אין טעם ביותר מכך. השוק כאן לא יכול להכיל כאן יותר, אז בשביל מה צריך את זה? אנחנו רואים שבמצב הנוכחי, המון סרטים לא מביאים אפילו צופה ורבע לקולנוע, או שאפילו לא זוכים להפצה. כל אלה קיבלו כסף ציבורי, שאפשר היה להוציא בצורה חכמה יותר. שינוי כזה יהיה טוב לשוק וגם ליוצרים, כי בגלל שעושים כאן כל כך הרבה סרטים, התקציבים שלהם נמוכים מדי ורמת העשייה בהתאם, וגם הפרשת הרווחים לאנשים שמאחוריהם לא מספיק גבוהה. בחלוקה נכונה של העוגה, אפשר לתקן את זה. זאת לא הארה של התקופה האחרונה. זה משהו שאני אומר כבר חמש-שש שנים".
אם התוכנית שלך תצא לפועל, אתה יודע מה יגידו שאתה מסרס את הקולנוע העצמאי, שאתה בולם יוצרים צעירים, שאתה מגביל את חופש הביטוי וכיוצא בזה.
"אני חושב שגם תסריטאים ובמאים כאן מתחילים להבין שהשיטה הנוכחית לא עובדת. התשתית הכלכלית פה טובה, אבל חייבים לסדר אותה. צריך לזכור שבראשית הפריחה המחודשת של הקולנוע הישראלי לפני כעשור, סידר וניר ברגמן ודובר קוסאשווילי עשו סרטים ב-700 אלף דולר, לא ב-200 אלף דולר. אין טעם שכולם יעשו כאן סרטים בסכומים הקטנים האלה. זה לא בא להגביל את חופש היצירה של אף אחד. כל אחד יכתוב מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה, אבל בסוף הפירמידה צריכים לשבת אנשים ולקחת אחריות. הם צריכים לבוא ולהגיד, בצורה הכי מקצועית שיש אלה הסרטים שאפשר לעשות השנה בישראל. ומה יעשו היוצרים של שאר הסרטים? חלק יחזרו לסוף התור ויחכו לפעם הבאה, וחלק ימשיכו לכתוב למגירה. אין ברירה אחרת. למען כולם, הקרנות צריכות להיות אכזריות בשלבי המיון".
אם הן ינהגו כך, מי שלא יקבל מימון יגיד שזה בגלל שהוא ימני מדי או בגלל שהוא תל אביבי, או בגלל שהוא מדרום הארץ או בגלל שהוא כתב באמהרית.
"אתה לוקח את הדיון למחוזות של השיח הפריפריאלי, ואני לא אוהב את זה. מה זה פריפריה? אתה לא יודע מאיפה אני, אני לא יודע מאיפה אתה".
אתה מבני ברק.
"נכון, וזה סופר-פריפריה. כולנו פריפריה באיזשהו מקום. זה בכלל לא משנה מאיפה אתה בא. השאלה רק מה התוכן. באופן טבעי, המנעד של החומרים כאן הוא עצום, כך שלא צריך בכלל להתערב. אנחנו צריכים להגיע למצב שלא עושים סלקציות לפי כל מיני שיקולים, אלא פשוט הולכים על אחלה סרטים. קולנוע זה אמנות של מצוינות".
בהמשך לדבריו של מנדיל, וכפי שכבר נכתב בוואלה! תרבות, אכן סרטים רבים שקיבלו כאן תמיכה ממסדית נתקלו לאחר מכן באדישות ציבורית. עם זאת, "הערת שוליים" הוא יוצא מן הכלל, ובשנה קופתית עגומה למדי של הקולנוע הישראלי, נהנה מהצלחה מסחרית. העוצמה של זו, הפתיעה גם את המפיק. "חשבתי שנגיע במקרה הטוב ל-150 אלף צופים, אבל אנחנו כבר עומדים על משהו כמו 270 אלף צופים, והסרט עוד בבתי הקולנוע וגם מבוקש בVOD", מספר מנדיל, "כל זה, עם תקציב פרסום של 700 אלף שקל, שזה ממש כלום. זה בסך הכל מאה אלף שקל יותר מתקציבי פרסום של סרטים אחרים שלא הצליחו השנה. זה גם מה שאיפשר לנו לשמור על רווחיות, כי ההוצאות היו שפויות".
מה היה האתגר הכי גדול בשיווק של "הערת שוליים"? בכלל, מה הכי מאתגר בהפצה של סרט ישראלי?
"תשמע, הסרט הרי יוצא עוד מעט בארצות הברית, ותאמין לי ששם קל יותר לשווק אותו. הסיבה לכך היא שבארצות הברית, אתה יכול לכוון את המוצר שלך לאוכלוסיות מסוימות, והן יהיו מספיק גדולות כדי שתראה מזה כסף. פה, אין דבר כזה. אתה לא יכול להסתפק בסקטור אחד בשביל להרוויח, אתה צריך לפנות למכנה משותף רחב, וזה כמובן לא קל. בעיה נוספת של הקולנוע הישראלי, היא שאין כאן כוכבים".
איך זה יכול להיות?
"אני לא יודע, אבל זה ככה מאז שנכנסתי לעסק לפני כעשור וחצי. אין פה אף שחקן שבאים לראות סרט בגללו, ובגלל זה המשכורות כאן הן לא בסדר גודל הוליוודי וגם לא בסדר גודל אירופאי. מבחינת המפיקים, מובן שזה לא נוח. הייתי מעדיף שיהיה כאן קאדר של עשרה שחקנים, שברגע שאני לוקח אחד מהם, אני יודע שיש לי מאה אלף צופים ביד. אבל אפילו שמות שעובדים חזק במסך הקטן, מאבדים לגמרי מהכוח שלהם כשזה מגיע למסך הגדול. אולי כי בניגוד לטלוויזיה, קולנוע זה מוצר צריכה שאתה צריך לקום בשבילו מהבית ולקחת בייביסטר, אז אם אתה לא בטוח שזה סרט בן זונה, לא תעשה את זה. בהקשר של המעבר מטלוויזיה לקולנוע, מה שכן מריץ כאן אנשים לאולמות זה מותגים כמו שמוכיח המקרה של 'ארץ נהדרת' ו'זוהי סדום".
גורמים רבים בתעשיית הקולנוע לא אהבו את עצם הקיום של "זוהי סדום". טענו שזה לא עושה טוב לתעשייה ושזה בכלל לא קולנוע.
"אני בעד 'זוהי סדום'".
ואיך תגיב, אם למשל יעשו סרט כמו "'רמזור': בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק"?
"כל מוצר שמביא קהל הוא לגיטימי. יהיו אנשים שיגידו שזה כן אמנות או לא אמנות, אבל אני חושב שצריך כאן סרטים מכל הסוגים. גם כאלה וגם כאלה, הכל בסדר".
סרטים כמו "הערת שוליים" ו"זוהי סדום", מצליחים ככל שיהיו, עשו כסף? אפשר בכלל להרוויח כסף מקולנוע ישראלי?
"אפשר, אבל צריך להיות חכמים, ולהבין שלא מכל סרט אפשר להרוויח. עדיין, אם עושים הכל נכון, בעיקרון אפשר להתפרנס מזה. לא להיות מיליונרים, אבל אפשר לחיות יפה".
גם אם מסתפקים בהכנסות של השוק המקומי?
"כן. סרט ישראלי מצליח יכול להביא הכנסות של בין שניים לארבעה מילוני שקלים. עם זאת, בשביל להצליח בגדול צריך לשלב בין זה לרווחים בחו"ל, שזה כבר בונוס".
יהיה נכון לומר כי למועמדות של "הערת שוליים" ואפילו לזכייה אפשרית שלו באוסקר, אין שום משמעות מבחינה כלכלית בארצות הברית?
"ברור שלא. הקהל בארצות הברית לא מושפע מזה. למדנו את זה כבר במקרה של 'בופור', אם כי שם גם היה את העניין שזה סרט מלחמה, והבנו אז שהקהל האמריקאי לא מתעניין כיום בז'אנר הזה. בכל מקרה, המשמעות של האוסקר היא בעיקר למשוך כלפי הסרט תשומת לב בינלאומית ולקרב אותו לחוזי הפצה בעוד מקומות".
מה המקום הכי אקזוטי שבו רכשו להפצה את "הערת שוליים"?
"הוא כבר יצא בישראל כמובן, וגם בצרפת, שם הוציאו אותו מוקדם מדי, וממילא עוד בקאן ראינו שהקהל המקומי לא מתחבר אליו. הוא נרכש עכשיו להפצה גם ברוסיה, ואני חושב שגם בטורקיה. באופן מוזר, בגרמניה עוד לא קנו אותו, וזה באמת מפתיע אותי. חשבתי שדווקא הגרמניים יגלו כלפיו עניין מיוחד".
בזמן ש"הערת שוליים" ממשיך את המסע הבינלאומי שלו, מנדיל וצוותו בחברת מובי פלוס שופכים אגלי זיעה רבים במשרד שלהם ברחוב אלנבי ובאתרי צילומים ברחבי הארץ על הסרטים שינסו לשחזר את ההישגים שלו בשנתיים הקרובות. בין השאר, המפיק עמל על הפקת "הדילרים" של עודד דוידוף ("מישהו לרוץ איתו"), "לרדת מהעץ" של גור בנטביץ' ("משהו טוטאלי") ופרויקטים עתידיים אחרים. כמיטב המסורת של המפיק, כל אלה מעסיקים אותו יותר מן המירוץ לאוסקר של סרט שכבר הושלם מזמן. לכן, כפי שנהג במקרה של "בופור", גם הפעם הוא מגיע להוליווד כמה ימים בלבד לפני הטקס, הרבה לאחר שחברי המשלחת האחרים נחתו בלוס אנג'לס, וגם טס חזרה לארץ שלוש שעות בלבד לאחר סיומו. "בשבילי הסדר נורא ברור", הוא אומר על כך. "העדיפות היא תמיד לסרט שאני מצלם עכשיו, ככה שנמקסם את הפוטנציאל שלו ונוכל להביא אותו למקומות מהסוג ש'הערת שוליים' הגיע אליהם".
זה די נדיר שמפיק לא אמריקאי מגיע לאוסקר פעמיים בחמש שנים. יש גם מעט מדינות שהגיעו אליו ארבע פעמים בתקופה הזאת. איך אתה מסביר את זה שישראל, שהיא פסיק קטן על המפה כפי שעמיתך מנחם גולן נוהג לומר, עוקפת אימפריות בסדר הגודל של צרפת, סין ואיטליה?
"אני חושב שיש פה המון כישרון, המון ידע, ובעיקר הרבה תושייה ויכולת למצות משהו עד הסוף. אחד הרגעים המרגשים בחוויה הזו היה כשישבתי בהקרנת הצוות של הסרט, הסתכלתי על כל האנשים שעשו אותו ואמרתי לעצמי שכל אחד מהם מספיק מוכשר כדי לעבוד בכל מקום בעולם. בגלל זה גם כל כך חשוב לי שהתעשייה כאן תיכנס למודל כלכלי נכון, שנוכל לתגמל את האנשים הטובים האלה כמו שצריך ולהשאיר אותם פה".
אם כבר מדברים על זה שהמוח היהודי מסוגל להמציא פטנטים לכל העולם, המגמה הרווחת בתעשייה המקומית כרגע היא מכירת פורמטים לחו"ל. בהקשר הזה, חשבת למכור את
הזכויות לעיבוד מחודש של "הערת שוליים"?
"האמת שכבר בתחילת העבודה על הסרט, אמרתי שיש מצב שיהיה לזה רימייק. אבל אם זה יקרה, אותי זה כבר לא מעניין".
למה?
"כי אני בטח לא הבן אדם שידחוף את זה. אני לא מבין בזה כלום, אני לא טוב בזה. אני לא מסוגל למכור לך את הכוס שאני שותה ממנה עכשיו. עבדו איתי על הפרויקט הזה אנשים שמבינים בדברים האלה הרבה יותר ממני, למשל המפיצים בישראל משה וליאון אדרי לבית יונייטד קינג וכן שרון הראל בתחום הבינלאומי. כל אחד צריך לעשות את שלו. אני נקודתי בדברים שאני עושה".
בין אם "הערת שוליים" יזכה לעיבוד אמריקאי או לא, דבר אחד בטוח ביום ראשון הקרוב הוא יתייצב עם ארבעה סרטים נוספים להתמודד על האוסקר. מהיכרותי הקצרה עם מנדיל במהלך פסטיבל קאן, אני מרשה לעצמי לנחש כי הוא לא מסוג האנשים שיספקו הימורים ותחזיות, והמפיק ממהר לאשש את ההנחה הזו. "אין לי שום מושג למי יש את הסיכוי הכי טוב לזכות, אתם מבינים בזה יותר ממני", הוא אומר. "אני יכול להגיד רק שני דברים קודם כל, התחרות השנה קשה. אנחנו עדים לשינוי במאזן הכוחות בין הוליווד לשאר העולם, והסרטים שנעשים מחוץ לאמריקה לא הרבה פחות טובים מאלה שמופקים בתחומה. אולי מפני שבארצות הברית, רוב הכישרון היום הולך לטלוויזיה. כתוצאה מזה, אתה רואה שאפילו המועמד המוביל לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, שתמיד נשלטה בידי אמריקאים או לכל הפחות בריטים, הוא לא הפקה הוליוודית אלא דווקא 'הארטיסט' הצרפתי".
ומה הדבר השני שאתה יכול לומר?
"למרות כל זה, בעיני חברי האקדמיה, קטגוריית הסרט הזר משנית למדי. בשביל להצביע בה צריך ללכת לראות את כל חמשת המועמדים, ולמעטים יש זמן ורצון לעשות את זה. בגלל זה, אני חושב שכמות המצביעים תהיה קטנה ולכן ההכרעה תהיה על חודו של קול. יהיה צמוד. כולם מדברים פה על ישראל נגד אירן, אבל אני בכלל לא בטוח שאנחנו השחקנים היחידים בעסק הזה".
נכון, יש גם את הקנדי, ואת הפולני ואת הבלגי, אבל תודה שאם היה בא מישהו למשרד שלך ומגיש תסריט על זה שדווקא השנה איראן מתמודדת נגד ישראל בפרס של אמריקאים, היית אומר לו שזה סיפור יוצא מן הכלל.
"בשביל התקשורת, זה באמת סיפור טוב. אבל האמת היא, שזה ממש לא חשוב. כמו שבשוק המקומי זה לא משנה אם התסריטאי הגיע מתל אביב או מאילת כי העיקר שהסרט טוב, אז גם בגזרה הבינלאומית, זה לא משנה מאיזה מדינה הגיע הסרט, אלא רק מה האיכות שלו. הבנתי שאולי יהיו מפגשים משותפים עם הנציגות האיראנית, אבל אני לא מתרגש במיוחד מן העניין. זה יפה שהם באים לבמה הזאת ומציגים סרט מולנו. זה יהיה נחמד אם נסיים בתיקו ונחלוק את הפרס. אני מאחל הצלחה לכולם".
בזמן שמנדיל נוסע לאוסקר, מנצל ח"כ מיכאל בן-ארי את התזמון ואת העניין התקשורתי והציבורי סביב הקולנוע הישראלי כדי לשוב ולהביא למליאה את חוק הנאמנות מעורר המחלוקת, הדורש מיוצרים להצהיר נאמנות למדינה כדי לקבל מימון. המפיק, חייל קרבי בעברו שבנו משרת עתה ביחידה קרבית, התנגד להצעה הזו בפעם הראשונה ומובן שמערער עליה גם הפעם. "בתור מי שנלחם והיה בכל תופת אפשרית, אני יכול לבוא ולומר שאין קשר בין נאמנות למדינה ובין אמנות", הוא אומר, "אמנות צריכה להיות פתוחה וחופשית. ברגע שלא נצליח להתעלות מעל הסוגיות הפוליטיות ולהבין שביקורת קשה היא חלק מהדמוקרטיה, אין לנו מה לעשות פה. לא לנו ולא לאלה שמעלים חוקים כאלה. גם הם נבחרו במסגרת דמוקרטית, והם לא היו רוצים שמישהו יפסול אותם על רקע של דעה, דת, גזע או לא יודע מה. מדינה חופשית צריכה לתת חופש ביטוי, והוא רק יצמיח דברים טובים. אני לא מצליח לחשוב אחרת".
לדברי גורמים שמקורבים למגישי הצעת החוק, הפעם יש לו סיכוי טוב יותר לעבור, לפחות בקריאה ראשונה. מה תעשה אם זה יקרה?
"אלחם בזה. זה דבר הזוי. אני לא מאמין שזה יעבור, כי אני חושב שמי שיש לו מבט קצת יותר רחב יבין שדבר כזה יכול לחזור אליו כבומרנג, כי אולי יום אחד יחליטו שגם הוא לא נאמן".
אתה חושב שעצם העובדה שנבחרי ציבור עוד תוקפים ככה את התעשייה המקומית, מראה שהם לא מעריכים נכונה את הקולנוע הישראלי?
"אני חושב שהם לא מבינים עד כמה הקולנוע הזה הוא שגריר טוב למדינה, לאיזה במות ענקיות הוא מגיע ועד כמה הוא שווה כל שקל שמשקיעים בו. הקברניטים שמנהלים פה את העסק חייבים לסחוף אותו קדימה, שייעלה ולא יירד. חבל למחוק את כל כברת הדרך שעשינו. אני בן 43. בשעה שנכנסתי להפקה, באמצע שנות התשעים, העמיתים שלי ואני אפילו לא חלמנו להגיע לקאן או לברלין, ובטח שלא לאוסקר. היום מתייחסים לרף הזה כמובן מאליו, אבל בזמנו זו היתה תקרת זכוכית. אסור לוותר על כל זה, חייבים להמשיך את התנופה".
באמת לוקחים כאן את המועמדות לאוסקר כמובנת מאליה, ואתה יודע גם מה תהיה הגישה אם תחזרו הביתה בידיים ריקות. יתחילו לרוץ כאן כותרות בסגנון "למה 'הערת שוליים' נכשל".
"אם נזכה באוסקר, מה טוב. אם לא נזכה? לא נורא, תהיה פעם אחרת".
תגיד, לסיום, לא היית מת שבפסטיבל קאן ובאוסקר לא יהיה חובה להסתובב עם הטוקסידו המטופש הזה?
"כמו שאתה רואה אותי, מה אתה חושב? בטח שהייתי מת, אבל אני אסתדר. דואגים להכין לי את הטוקסידו שיחכה לי בהוליווד, ואני אלבש אותו ואתמודד עם זה".
יוסף סידר בראיון לוואלה! תרבות: "אני לא רואה בעצמי שליח"
אוסקר 2012: איך הסרטים שמול "הערת שוליים"?
מ"סאלח שבתי" ועד "הערת שוליים": איך השתנה אצלנו היחס לאוסקר?
"הערת שוליים": האקדמאים חושפים את האמת מאחורי הסרט
"הערת שוליים": מאמינים שיש לו סיכוי לקחת את האוסקר? שתפו אותנו בפייסבוק