באחד הרגעים המצחיקים בהופעה של אביב גפן בקיסריה, הקהל שאג את שמו וגפן ניסה להרגיע: "הקהל רגיל שצריך להתאמץ כדי להחזיק את קיסריה. אני אומר לכם שהכל בסדר, באמת". גפן, כרגיל אחד האמנים המודעים לעצמם בתולדות המוזיקה הישראלית, יודע שכל המותג המפוקפק והמיותר הזה, "קיסריה", הוא בסך הכל עוד קשקוש של סימון איקס בחגורה: הוא יכול היה "לעשות קיסריה" (איזה ביטוי אומלל) לפני 10 ו-15 שנה, כשרוב האמנים שמתייחסים למעמד בחרדת קודש טרם מילאו את הפלאקה או הבארבי. לגפן בסיס הקהל מהנאמנים בישראל, יש לו גב אמנותי רחב מספיק להופעה בת למעלה משעתיים ללא אורחים וכמובן, כריזמה ויכולות בימתיות שמספיקות להחזיק במה כפולה ומשולשת מאמפי הפקקים והמחירים המופקעים.
אבל גפן החליט ללכת על זה, וכשהוא אמר לקהל "הכל בסדר", הוא צדק, אבל בערך: זה היה הרבה יותר מבסדר. אביב גפן נמצא בתקופה השלמה ביותר בקריירה שלו; מי שמלווה אותו שנים, מתענג על התשוקה שבה גפן ניגש לשירים עתיקים ומיוחדים כמו "בואי אליי" ו"אמש" ומי שהצטרף באחרונה משתאה איך "מחר" עומד בכל סטנדרט של להיט פופ ברמה הגבוהה ביותר.
לכן, ההופעה בקיסריה היתה בעצם סיכום הולם לשנה הזו, השנה שבה גפן ליטש את עולמו המוזיקלי מצד אחד ושימר את עצמו במיינסטרים עם ההחלטה ללכת ל-"The Voice" ולהיות הדבר הראוי ביותר שם. במשך שעתיים התערבבו הילדות בנות ה-15 שגילו את גפן בגלל התוכנית עם אנשים בגיל של הוריהן שספגו את עגבניות הרוקסן המפורסמות, וכולם שרו ביחד את הבית הראשון של "השיר שלנו", בית שגפן לא נצרך לבצע אותו בעצמו מזה עשור.
גפן, כמובן, בא מוכן: תלבושת מוקצנת אבל לא מגוחכת, פתיחת טורבו, כמעט מפילה מהרגליים, עם שירים שרחוקים מלרצות את המכנה המשותף הרחב ביותר ("אלימות", למשל), הבנה מוזיקלית עיוורת עם התעויוט, רצף שירי קיטש בפסנתר, קצת מגלומניה מתבקשת בדמות זיקוקים. בתוך אלו, בלטה תכונה חדשה יחסית של גפן, והיא הרצון לתת למוזיקה לדבר, ולא לו עצמו: גפן כמעט ולא נשא דברי ביניים, ביצע ברצף שיר אחרי שיר ולמעט תודה לקהל וסיפור מרגש מאחורי הקדשת השיר "מלאך", פשוט עבד. ביחס לאכילת הראשים שקיסריה מזמינה לעתים מהאמנים המופיעים בה (מוש בן ארי, למשל), מדובר בסוג של נס.
בנוסף, רצף השירים שגפן בנה, הפכו הופעה כבדה בתנאי לחות בלתי נסבלים לאירוע שקשה היה לרצות שייגמר; אלמלא סולו תופים מיותר להפליא בביצוע של "מקסיקו", גימיק מאוד לא אופייני לגפן וביצוע צ'יזי מדי ל"אהבנו", אפשר היה לומר שלא היה רגע מיותר בהופעה, אפילו "שיר תקווה" שאולי מעצבן לכשעצמו, אבל כשמכפילים אותו ב-4,000 קולות האפקט ברור וחזק. אמנם בלטו בהיעדרם שירים מימי "חלולים" ("חלומות גדולים" ו"בוקר טוב איראן", למשל, מתאימים למדי להופעה כזו), אלבומו הטוב ביותר, אבל גפן פיצה על כך עם ביצוע פנטסטי ל"שומקום" וכמובן "סוף העולם", עם פסנתר בוער, שהחזירו את גפן מהפריים טיים של ערוץ 2 לימי האפוקליפסה עכשיו של הניינטיז.
בגלל היותו הסמל היחיד של המהפכה האחרונה שנעשתה ברוק הישראלי, גפן תמיד ייקרע בין הצורך לשחק עם עברו המורד וההווה שלו כאבא וכאדם שנושק לגיל 40. הרגע הזה התבטא היטב בהופעה כשגפן בחר לחרוג מהסי-פארט של "מיליארד טועים" ולוותר על שאגת "והחיים הם מסריחים" שמעריציו מכירים כבר שני עשורים: גפן פשוט לא עושה דברים כאלה יותר, וזה בסדר, גם כיוון שצריך את גפן של "קוצים" ושל "יומן מסע" וגם כיוון שאף אמן שקפא בזמן לא יצליח להפשיר לבבות. ההופעות של אביב גפן עדיין מרגשות בגלל שהן לוקחות לא מעט שירי עבר, אבל מתרחשות בהווה ובסופו של דבר מסתכלות על אחת השורות הכי חשובות של גפן: מחר, תמיד נשאר מחר.
אביב גפן ואביתר בנאי: רומן מרגש
אביב גפן ימשיך ב-"The Voice"
אביב גפן בקיסריה: עוד תמונות בפייסבוק שלנו