המוזיקה הישראלית סובלת מנדיבות יתר בכל מה שקשור באירוחים ושיתופי פעולה. כל אמן מנצל כל רבע הזדמנות כדי ללהק עוד שם שיעזור לו למכור כרטיסים, יחד הם מבצעים שלושה שירים לרוב עם דף מילים מודבק לרצפה ורק לעתים רחוקות יוצא מזה משהו שכדאי בכלל לזכור. מכאן, לא פלא שהמופע המשותף של אביב גפן ואביתר בנאי עורר חשדנות: נכון, שיתוף הפעולה בין השניים בפסטיבל הפסנתר היה רגע מרגש ומעורר השראה של שני היוצרים החשובים ביותר של שנות ה-90, אבל האם גם במופע שלם, כמו שהשניים מריצים בימים אלה בזאפה אמפי שוני בבנימינה, המתח האמנותי בין שני היוצרים הכה שונים האלה עובד?
התשובה היא בכלל לא משהו שאפשר להביע במילים או בשמות תואר. בין אם זה ביחד או לחוד, בנאי וגפן מנהלים רומן אמיתי, מלא תשוקה שמתחיל בשירים וממשיך לתקשורת הבין-אישית הייחודית ביניהם. את ההופעה הזו בנאי פתח דווקא בביצוע של "שתיקה", שיר נשכח יחסית של גפן מהאלבום "לילות לבנים", שהדגים היטב את המכנה המשותף הבולט ביותר של השניים: המשיכה אל האחר, המוזר, הדחוי והמיוסר. שניהם תלמידים מובהקים של רדיוהד וטום יורק והרגע שבו בנאי אמר "אני יכולתי לבכות, אבל פחדתי שזה יפריע" הוא הרגע שבו הקו נמחק: השניים הולכים יחדיו, והם נועדו.
כך, במשך שעתיים, בנאי וגפן שייטו ביחד ולחוד ברפרטואר המובחר של שניהם עם בחירות מרתקות שכמעט בכל אחת מהן יש אמירה על הדור שאותו הם מייצגים. כך, למשל, ביצעו בנאי וגפן ברצף פנטסטי את "חלולים" ו"חלומות גדולים" של גפן, שניהם שירים מהאלבום המנוכר והמצוין "חלולים". שוב, תחת השפעת "OK Computer", גפן ובנאי דרכו היטב על נקודת הלחץ הגדולה של הדור עליו השפיעו והקהל נחנק בין צילומי הסלולרי השונים. בנאי, בזכות קולו הגבוה, כאילו העניק את הפטור שמבקרי קולו של גפן תמיד חיכו לו. מנגד, החספוס של גפן העניק לשירים כמו "אבא" את תשומת הלב שנאבדה להם בגלל קולו החלק של בנאי.
הדבר המקסים לא פחות מהשירים בהופעה הזו היא התקשורת על הבמה של בנאי, לכאורה הדוגמה החיה ל"אין קנאי כחוזר בתשובה" וגפן, לכאורה סמל החילוניות והשמאל. גדושים בהומור עצמי ונכונים לקבל עקיצות זה מזה, מופע שירי הדיכאון של השניים מקבל פרופורציות בזכות העקיצות ההדדיות (בנאי: "אין שלום, אני רוצה את כולם עם כיפה ותפילין"; גפן: "להיות רוק-סטאר דתי זה שוס אמיתי. ראית את הרב עובדיה?") וגם חילופי דברים כנים של שני אמנים גדולים שאיכשהו פספסו אחד את השני במשך 15 שנה ופתאום הבינו את גודל ההחמצה. ושוב, בין "תיאטרון רוסי" בביצוע מפואר של גפן ל"יומן מסע" בהרמוניה מושלמת של שניהם, קשה להאמין עד כמה החיבור ביניהם טבעי ונכון.
לא בטוח שקסם המופע של בנאי וגפן צריך להמשיך מעבר לכמה הופעות נוספות ואולי אלבום הופעה לסיכום המסע. הדחף למקסם רגע נכון הוא טוב לעולם העסקים ולא בהכרח לעולם האמנות, שם הרגע הוא שקובע. הביצוע של גפן ובנאי ל"עד מחר", למשל, היה רגע כזה: שני מוזיקאים גדולים באמת הגיעו כל אחד ממקום אחר למשפט המדהים "היינו פה קודם/ בתפקיד הפוך/ הליכה מהירה, להתיש את הגוף". שניהם כבר לא ילדי פלא, אבות לילדים, שחווו הליכות מהירות שכאלה ורואים מולם אנשים שזה מוטו חייהם. אין הרבה דרכים לפתור את המועקה הקיומית שנמצאת ביצירות של בנאי וגפן, מלבד לראות אותם בעצמם חיים אותה על הבמה. עד מחר זה אכן ייעלם, אבל עד מחר אפילו גפן יסכים שאלוהים גדול.
אביב גפן ואביתר בנאי - "יש שמיים מעליי"
אביב גפן ואביתר בנאי בפסטיבל הפסנתר
אביב גפן ואביתר בנאי: הלכתם להופעה? ספרו לנו בפייסבוק