נפלו בעריכה: תשנאו את עצמכם, אולי תהיו ברוס ספרינגסטין

מתוך 15,000 המילים שבכתבת הפרופיל של "ניו יורקר" אודות ברוס ספרינגסטין, בחרו כלי תקשורת רבים בעולם להבליט את החלק בו דיבר ספרינגסטין על העובדה כי הוא מטופל פסיכולוגית מזה 30 שנה וכי בשנת 1982 הגדיר את עצמו "בעל מחשבות אובדניות". "שנאה עצמית היא הכלי שהופך אותך לחופשי על הבמה", הסביר האמן שמופיע בחודשים האחרונים ערב אחרי ערב, במשך למעלה משלוש שעות וחצי בכל פעם. "אתה משתחרר מעצמך באותן השעות, כל הקולות בראשך נעלמים, פשוט נעלמים. אין להם מקום. יש קול אחד, וזה הקול שאתה מדבר בו".

השילוב בין שנאה עצמית לאנרגיה של יצירה אינו חדש, בוודאי לא בעולם המוזיקה. ועם זאת, יש משהו די מדהים בכך שאמן כמו ספרינגסטין מודה כי גם עליו תקפים חוקי האמן המיוסר; ספרינגסטין אמנם שר על נושאים קודרים ואפורים, אך האופטימיות היא הדלק המניע את ההערצה הגדולה אליו. העובדה כי ספרינגסטין מתאר את קשיי הקיום בצורה כה ריאליסטית אך לצד זאת כן משאיר פתח של תקווה - היא זו שמושכת אליו מאות אלפים. הודאה שלו בדיכאון ואף בצורך האישי בשנאה עצמית כדי לנוע קדימה - היא מטלטלת.

מאידך, כרגיל, הפתיחות של ספרינגסטין היא קודם כל מסר חשוב של הכרה במצבים רגשיים שמאפיינים אנשים הרבה פחות מוכשרים ומוצלחים מספרינגסטין. היכולת של ספרינגסטין לתווך עבור המאזין לא רק את הקושי הכלכלי והחברתי אלא גם את הנפשי והמנטלי, מוסיפה לו הילה. הוא לא מעודד שנאה עצמית, הוא מחבק אותה ואז מנצח. המסר שלו הוא ששנאה עצמית ודיכאון יכולות להיתרגם לא רק ליצירה גדולה, את זה כבר הבנו; תיעוב עצמי פשוט יכול לגרום לך לשמוח באמת מתישהו. וזו, כרגיל אצל ספרינגסטין, בשורה של ממש.

להתלונן על היחס ללקוחות באוזן השלישית זה הכי ניינטיז. כן, הם מתנשאים; כן, הם ילכסנו לעברך מבט עקום כשתבקש את האלבום של בריטני; כן, הם יכירו בך כבן אדם אם תיקח את הסרט האינדונזי המדובר מפסטיבל ירושלים. אז אם להודות על האמת זה כבר לא ממש מדויק. האוזן השלישית כבר מזמן איבדה מזוהרה בעידן הטורנטים והבלוגים ובכל זאת היא עדיין המקום היחיד בו ניתן לרכוש מוזיקה, סרטים וסדרות שאין סיכוי שתמצאו בשום מקום אחר. במקום להבין שאת המלחמה באינטרנט אפשר לנצח עם האדם שבדלפק, בוחרים באוזן לוותר לחלוטין על תודעת שירות, כי למה שתצא מרוצה אם אתה יכול לצאת כועס וממורמר, הרי על המיתוג צריך לשמור.

אז טלפון מקדים שביקש לברר האם יש את מה שאנחנו מחפשים נענה ב"בטח". כמובן שזה לא היה נכון, דבר שגילינו רק כשטרחנו להגיע. על הדרך גם נשלחנו להתרוצץ בין הקומות (סניף תל אביב) למצוא את מה שחיפשנו, מבלי שמישהו יציע לעזור וכשנמצאה פשרה לבסוף – לא היתה דרך ניאותה לעטוף אותה, כי זה ממש לא קול להחזיק סרטים צבעוניים באוזן. קישוטים זה הכי סחי.

כן, זה נורא קשה להיות המקום היחיד שמתחזק מכירת חומרים שפונים לקהלים מצומצמים וזה דורש המון שליחות ואמונה בדבר. כל זה סופר חשוב, אבל לפני הכל, תעשו לנו חשק להיכנס להיכל שלכם, כי כרגע, אין סיכוי שאנחנו חוזרים. היוש אמאזון.

האוזן השלישית חוגגת 25: "לא יכול לקום לנו מתחרה"
מה אתם חושבים על השירות באוזן השלישית? ספרו לנו בפייסבוק