המציאות בדרך כלל היא די עגומה. החברה, הכלכלה, הביטחון, האהבה, הבריאות כל אלה בדרך כלל לא משביעים רצון. למרות זאת, בין רעשי רקע, לכלוכים, רוע ושנאה, מסתתרים אמת ויופי, אור קטן בקצה שלעולם אינו כבה. יצירה גדולה היא כזאת חבל הצלה שמעניק תקווה ליום אחד שבו יהיה טוב יותר, ליום מושלם אחד, אמירה מנחמת אך מודעת לים הצרות שמסביב. בין משוררי הרוק, לו ריד אומר אמת בצורה המדויקת ביותר. בין האלבומים של לו ריד, "Transformer", הוא הרגע שבו האמת הכואבת היתה היפה מכולן.
האלבום הזה, שבקרוב ימלאו לו 40 שנה (לריד עצמו מלאו זה עתה 70), מאפיל בהרבה מובנים על רוב הקריירה של לו ריד בעושר המוזיקלי שלו, ומאפיל על הכל בעושר המילולי שלו, של הדמויות החריגות שממלאות אותו, ושל החוכמה והעצב הגדול שמאכלסים אותו. הוא מזמין את המאזין להיכנס אל עולם אפלולי ומנוכר, אבל גם כזה שיש בו חמלה לאחר. מבחינות רבות, זו אחת הפנטזיות המוזיקליות היפות ביותר של ניו יורק, עיר שזכתה ללא מעט מחוות מפרנק סינטרה ועד ג'יי זי, ואפילו עוד אלבום של ריד עצמו, כעבור שנים.
כשיצא "Transformer" לאוויר העולם, לריד כבר היה ותק של כמה שנים טובות בסצינת המוזיקה המבעבעת של מנהטן. ריד, בן למשפחה יהודית מברוקלין, צעיר אינטלקטואל וסקרן גם מבחינה מינית (כשהיה בן 14 עבר טיפול בנחשמל במטרה "לרפא אותו" מ"סימני" הדו-מיניות שגילה), פגש לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה (כתיבה יוצרת, עיתונות וקולנוע) את המוזיקאי ג'ון קייל וביחד הנהיג איתו את הוולווט אנדרגראונד, מהלהקות המשפיעות בהיסטוריה. אמן הפופ-ארט אנדי וורהול פרש עליהם את חסותו והפך אותם ללהקת הבית של הפאקטורי, הסטודיו של וורהול ומוקד התרחשות מרכזי של התנועה האמנותית העליזה בניו יורק. בפאקטורי וורהול ערך ניסויים אמנותיים, רב תחומיים, מאמנות פלסטית דרך קולנוע ומוזיקה וכלה במחול ופרפורמנס.
כמות האמנים, המוזיקאים, הסופרים, הדוגמנים, השחקנים והמוזות שעברו שם כמעט בלתי נגמרת, וכוללת בין היתר את ג'ים מוריסון, מיק ג'אגר, טרומן קפוטה, סלבדור דאלי ורבים אחרים. לאחר אלבום מופתי אחד, "The Velvet Underground & Nico" נפרדו ריד וחבורתו מוורהול והמפעל שלו, אבל את מה שראו שם לא שכחו לעולם. למרות שלא זכתה להצלחה גדולה בזמן אמת, ברבות השנים זכתה להערכה גדולה בשל האופן פורץ הדרך שבו שרו חבריה על שימוש בסמים וסקס, כמו גם על האלמנטים האוונגרדיים ששילבו במוזיקה שלהם.
הוולווט אנדרגראונד הוציאה עוד שלושה אלבומים עם ריד בראשה לפני שזה נטש אותה ב-1970, שבור ומיואש, חזרה למשרד רואה החשבון של אביו שם עבד כקצרן. בראשית 1972 הוציא אלבום בכורה מאכזב מאוד, שרובו ככולו היה גרסאות חדשות לשירים שכתב במסגרת הוולווט אנדרגראונד אך לא יצאו לפני כן. בשפל, הוא פוגש בדיוויד בואי, מעריץ ותיק של הוולווט אנדרגראונד ולו ריד, ובעצמו כוכב ענק שזה עתה הוציא את אלבום המופת שלו "זיגי סטארדאסט" שמחליט להפיק לגיבור שלו יצירת מופת. בקיץ הם מקליטים אותה בלונדון, ולשם מביא ריד את הדמויות הפרוורטיות שלו מהזכרונות מהפקטורי.
כמה מהשירים באלבום הזה גם הם שאריות של הוולווט אנדרגראונד שלא יצאו בזמנו, וגם בהם כמו בכמעט כל השירים בתקליט - ריד כותב על האומללות והבדידות של הדמויות ההזויות האלו, על האהבה שהם מחפשים ועל חומות ההגנה החלשות שלהן, ומנסה לגאול אותן. כך למשך ב-"Hangin' 'Round" המשועשע ובשיר "Make Up" הכל כך יפה, שהפזמון שלו קורא בקול: "עכשיו אנחנו יוצאים החוצה, יוצאים החוצה מהארונות, החוצה אל הרחובות".
בשני שירים לוורהול ולילדי הפאקטורי שלו יש תפקיד מרכזי במיוחד: הראשון שבהם הוא השיר הפותח והמפורסם, "Vicious", שלפי האגדה נוצר בעקבות בקשת וורהול לכתוב שיר בשם זה. כששאל אותו ריד לכוונתו, הסביר וורהול "כמו שאני מכה אותך עם פרח". יחד גם נגינת גיטרה מהפנטת של מיק רונסון, הגיטריסט הקבוע של בואי ומי שהפיק איתו את "טראנספורמר", נוצר אחד משירי הפתיחה הרוקנרולים והמצוינים ביותר.
השיר השני הוא כמובן הלהיט הכי גדול מהאלבום בזמנו, ואולי הלהיט הגדול ביותר של לו ריד אי פעם "A Walk on the Wild Side", המספר את סיפורן של חמש דמויות, כולן מבוססות על דמויות אמיתיות מהפקטורי, שזכו לכינוי "וורהול סופרסטארז". אלו היו מוזות שהאמן הגדול טיפח במיוחד, ששיחקו בסרטיו ושימשו כר לפיתוח הניסויים האמנותיים שלו. החמש המתוארות כאן עברו כולן מסעות התמודדות עם הצד "הפרוע" טרנסקסואליות, שימוש בסמים, זנות. הצנזורים של ה-BBC לא מנעו את שידור השיר פשוט מכיוון שהם לא הכירו את הביטוי "Giving Head" ושאר ביטויי הסלנג שמופיעים בו.
כך למשל, הבית הראשון מתאר את סיפורו של הרולדו דנהקל הפורטוריקני, טרנסקסואל שאימץ את השם הולי (על שם הולי גולייטלי מ"ארוחת בוקר בטיפאני") וודלאון, שברחה בגיל 15 ממיאמי ותפסה טרמפים כל הדרך לניו יורק. כעבור שנים היא שמעה את השיר ברדיו והופתעה מאוד לזהות את עצמה בתוכו, משום שלמרות שהכירה את הוולווט אנדרגראונד מהפקטורי, היא מעולם לא דיברה עם ריד. כשהתקשרה אליו לשאול מאיפה הוא מכיר את הסיפור שלה, ענה לה ריד "הולי, יש לך את הפה הכי גדול בעיר". מאז לדבריה, הם נותרו חברים טובים.
גיבורה אחרת היא קנדי דרלינג, אחת הדמויות הבולטות בחבורה של וורהול, שמתה צעירה מדי, בגיל 29. דרלינג, שבמקור נקראה ג'יימס סלאטרי, כיכבה בסרטי וורהול ושימשה השראה בין היתר גם לשיר "Candy Says" של הוולווט אנדרגראונד, לשיר "Lola" של הקינקס ולשיר "You Know I Couldn't Last" של מוריסי. תמונה שלה גם כיכבה על הסינגל של "Sheila Take a Bow" של הסמיתס.
החיבור של ריד עם בואי ורונסון ב-"Transofrmer" יצר את אחד משיאי תרבות הגלאם-רוק, ז'אנר שחרת על דגלו עמימות מינית, מוזיקה חייזרית ובעיקר, כפי שניתן לנחש משמו זוהר. בואי הוביל את המהפכה הזאת, שריד היה בעצמו אחד מנביאיה כחמש שנים לפני כן. לרגע קצר בתולדות הרוק, בין היצירות הארוכות והמורכבות של הרוק המתקדם לרוק הכבד וה-Pאנק שהחלו להתפתח, אמנים כמו בואי, מארק בולאן מטי רקס), ריד עצמו ורוקסי מיוזיק, ואפילו קווין ואלטון ג'ון שאימצו סממנים של גלאם (כמו גם שורת סרטים שהבולט שבהם הוא המחזמר "מופע הקולנוע של רוקי"), העמידו את הרוק בחזית אמנותית ורעיונית שתשפיע על אינספור מוזיקאים אחריהם, כמו למשל מוריסי והסמיתס שכבר צוינו, וכמובן הלהקות הגדולות של גל הבריטפופ של שנות ה-90, סווייד ובלר, למשל. בארץ, דוגמה טובה לכך תהיה נעם רותם וקרח 9.
"אני ממש לא שוכח את הפעם הראשונה ששמעתי את לו", מספר רותם, מעריץ גדול של ריד שגם חידש באלבום המופת שלו, "עזרה בדרך" את אחד משיריו "Sword of Damocles". "זה היה אלבום שנקרא 'סונגס פור דרלה', שזה בעצם המפגש הראשון שלו עם ג'ון קייל אחרי הוולווט אנדרגראונד, והוא כולו סביב אנדי וורהול. שמעתי את זה בבית של מי שהיתה אז חברה שלי, אחיה הגדול שמע את זה. לא ממש ידעתי מי אלה, אבל איכשהו שמעתי את כל האלבום ברצף וסיימתי אותו עם דמעות בשיר האחרון. את 'Transofrmer' כאלבום, כחתיכה שלמה, שמעתי רק כמה שנים אחרי זה. יש שם חיבור די מדהים בינו ובין בואי. הצבעים של האלבום זה לא משהו שחוזר בעבודות האחרות של לו ריד. זה צבע אחר לגמרי. זה חלק מהיופי של התקליט".
החיבור עם בואי ורונסון אפשר למנגינות של ריד לקבל נופך עשיר ורבגוני. אחד מרגעי הקסם של החיבור הזה נמצא בשיר אחד מדכא במיוחד, אחד מלהיטי האלבום, "Satellite of Love", המתאר אדם הצופה בשיגור לווין בטלוויזיה, בעוד הקנאה לחברתו הלא נאמנה לו כל כך - אוכלת אותו מבפנים. קולות הרקע של בואי יחד עם הטקסט הכואב של ריד הופכים את השיר, אף הוא אחד שנוגן בעבר על ידי הוולווט אנדרגראונד, לתפילה נוגה לאהבה בעולם כל כך מנוכר, שבו אנשים סופגים ריגושים ודימויים עצומים דרך מרקע הטלוויזיה, אל מול מציאות עגומה. כך גם בשיר מפתח אחר באלבום, "New York Telephone Conversation", המתאר כשמו כן הוא, שיחות טלפון אופייניות, חסרת תוחלת ועניין, ניסיון נואש לקלוט תשומת לב ולחפש אהבה.
יש -ב"Transformer" הרבה רגעים יפים, אבל רגע אחד מתעלה על כולם, מהפנט, על זמני: "Perfect Day". שיר האהבה היפה הזה, הפשטני במתכוון, נכתב ככל הנראה לבטי קרונשטט, אהובתו באותה התקופה ואשתו לזמן מה, כמו גם בהשראת התקופה הרעה שהיה מצוי בה, ובעיקר התמכרותו לאלכוהול ולסמים קשים כמו הרואין. הפסנתר המהפנט שניגן רונסון, שגם כתב את העיבוד המופלא לכלי המיתר, מלווים את הכמיהה למשהו באמת פשוט, פשוט ומושלם, כפי שהשיר הזה בעצמו. השיר מסתיים בוריאציה של ריד היהודי - לפסוק מהאיגרת אל הגלטים בברית החדשה: "א?ל?ת??ת?עו? א?ל?ה?ים ל?א?י?ת??ן ל?ה?ת?ל ב?ו? כ??י א?ת?א?ש??ר י?ז?ר?ע ה?א?ד?ם א?תו? י?ק?צ?ר". "אתה תקצור בדיוק את מה שזרעת", כותב ריד לעצמו בכאב גדול, כשהוא יודע שהוא בצרות גדולות מאוד.
השיר היפהפה הזה התגלה מחדש רק כעבור 20 שנה, בזכות השיבוץ שלו בתמונת מפתח בסרט "טריינספוטינג", חידוש של דוראן דוראן וחידוש נוסף שהפיקה רשת BBC בהשתתפות אמנים רבים, ביניהם ריד ובואי בעצמם, כמו גם בונו (מעריץ גדול של לו ריד), סוזאן וגה, אלטון ג'ון, ברט אנדרסון (סוויד) ולורי אנדרסון, אשתו הנוכחית של ריד. בזכות אלה, "יום מושלם" הפך בחלוף השנים ללהיט ענק בכל העולם. בישראל, מדינה מוכת אירועים טרגיים, הוא השתלב היטב בפלייליסט השירים העצובים רק לאחרונה הוא "כיכב" בתוכנית לזכרו של עדי טלמור בגלגלצ, לבקשתו.
"Transformer" אייקוני גם בגלל העטיפה שלו, שיצר האמן מיק רוק, מי שעיצב עטיפות גם לדיוויד בואי, קווין (להם גם יצר את הקליפ האייקוני ל-"Bohemian Rhapsody"), איגי פופ ורבים אחרים, ומכונה גם "האיש שצילם את שנות ה-70". על העטיפה נראית דמותו של ריד בתשליל שחור לבן, ובצד האחורי גבר בג'ינס וחולצה לבנה ואשה הנוגעת בעצמה. ריד סיפר שרבים שאלו אותו אם הוא מגלם את שתי הדמויות הללו ושהוא מאוד הוחמא מכך, היות שלא גילם אף לא אחת מהן.
ריד המשיך אחרי האלבום הזה לקריירת סולו מצליחה ומגוונת, כולל אלבום הסולו שלו, האפל יותר והמוערך "Berlin", אולם הוא לא שחזר את ההצלחה הגדולה שלה זכה "Transformer". למרבה הצער, הוא גם לא המשיך את שיתוף הפעולה עם בואי. כעבור כמה שנים, ארוחת ערב משותפת ביניהם הידרדרה לקרב אגרופים כשבואי אמר לריד שהוא יפיק לו אלבום נוסף רק אם ייגמל מהסמים והאלכוהול.
האגדה מספרת שתשעה אנשים נדרשו כדי לעצור את ריד מההתפרצות האלימה שלו בתגובה כלפי בואי שבעצמו היה אחרי שנים של התמכרות קשה לסמי מרץ - והשניים ניתקו קשר לשנים ארוכות עד שהשלימו. שיתוף הפעולה המוזיקלי היחיד המוקלט היחיד שלהם מאז הגיע ב-2003, בשיר אחד באלבום "The Raven" של ריד, שבו הוא גם חידש את "Perfect Day".
למרות השנים הארוכות שעברו מאז, "Transformer" עדיין נשמע חד, מבריק ומדויק. "באמת זה אלבום כזה שקשה להפריד אותו לחתיכות", מסביר רותם. "לו ריד נותן הוראה למאזינים לשמוע את האלבום כחתיכה אחת ולתייחס אליו כמו לספר או סרט, וזה נכון לכל האלבומים שלו. יש משהו חזק בסיפור המלא, ואני כמעט אף פעם לא אמצא את עצמי שומע רק שיר אחד מתוכו. כל פעם שאתה שומע אותו אתה נכנס לתמונה של המקום והזמן ההוא, ניו יורק האורבנית של שנות ה-70. במובן הזה זה כמעט כמו מוזיקת עולם טובה. בעיני האלבום הזה הוא לא גלאם, יש בו כמה קישוטים מלמעלה ברוח התקופה אבל זה גם נעשה בשביל להגיד עוד משהו על התקופה ועל מה שהוא ראה בה".
"כמו שהוא היטיב להגיד ממני, בכל אובדן יש גם קסם ובכל קסם יש גם אובדן, אני חושב שזה מגדיר היטב את הקסם שלו באופן די ברור", מסכם רותם בהזכירו שיר אחר של ריד. "הוא יודע הרבה פעמים להגיד את הדברים כמו שהם". המבט החודר הזה של ריד, החף ממסכות, מאפשר נחמה. כשהוא מביט בדברים ומתאר אותם כפי שהם, הוא מראה שגם אם אין עוד הרבה לאן לרדת, יש גם לאן לעלות.
בציר טוב: סדרת הכתבות על אלבומי 1972 של נדב מנוחין
הופעה של לו ריד לצפייה חינם בוואלה! VOD
"Transformer" עדיין מדהים אתכם? ספרו לנו בפייסבוק