השחקנים שהמציאו עצמם מחדש

השידורים החוזרים של "חברים" בכל העולם אולי סידרו למאט לה בלנק פנסיה שתוכל להחזיק את ניני ניניו, אבל גם גזרו עליו גזר דין 'האו אר יו דואינ' נצחי בצורת ג'ואי טריביאני. מכל הקריירות שהצליחו כוכבי "חברים" לייצר, קריירת ההמשך של לה בלנק היתה אולי הקלושה ביותר, וכן, אנחנו זוכרים שגם דיוויד שווימר שיחק בתוכנית. ואז הגיעה "אפיזודס", והוכיחה שהתרופה הטובה ביותר להפיכתך לבדיחה, היא הפיכתך לבדיחה. לה בלנק מככב ב"אפיזודס" בתפקיד עצמו, שחקן לא משהו, שאף אחד לא מעריך במיוחד, אבל הכסף, הבלורית המכסיפה וה(כנראה) איבר מין שגורם לנחשים להסמיק, מחזיקים אותו בבועה שמחה של חוסר מודעות וקלילות. לא רק שזה הצליח מעל למשוער, לה בלנק אפילו גרף מהשעשוע על חשבון עצמו גלובוס זהב, אז האו אר יו דואינ', אה?

ג'יימס ואן דר ביק לא האמין שזה קורה לו, דווקא לו: הכוכב של אחת הסדרות המצליחות ביותר בניינטיז, זו שבמידה רבה הגדירה את דור המתבגרים של אותן שנים, או לפחות את האופן בו הם היו רוצים לתפוס את עצמם. דווקא הוא, לא מצליח להיחלץ מדמותו החופרת של דוסון לירי. כל חבריו לקאסט עושים חיל: מישל וויליאמס בקולנוע, קייטי הולמס בחדר השינה של טום קרוז, ג'ושוע ג'קסון ב"פרינג'", לכולם יש בני זוג מפורסמים שמחייבים את נוכחותם על השטיחים האדומים ובמדורים הרלבנטים, ורק הוא? יוק. אז הוא עשה את מה שכוכב טלוויזיה מקרטע צריך לעשות בשביל לחזור להיות רלבנטי: הוא הלך לגלם גרסה נלעגת וסופר משעשעת של עצמו בקומדיה מתחכמת חדשה. וזה באמת סגר את הפינה. כי כל עוד אתה מוכן לצחוק על עצמך (ו"דוסון קריק" היא כר בלתי נדלה לבדיחות), הוליווד תקבל אותך אליה בחזרה.

ג'יימס ואן דר ביק יעשה הכל כדי להשתחרר מדמות הלוזר מ"דוסון קריק"

"צער גידול בנות" הוציא מתוכו לפחות שתי פרחולות טרוטות עיניים וחובבות פרוות בצורת התאומות הווירדיות אשלי ומרי קייט אולסון, אבל השוס האמיתי הוא דווקא המהפך של בוב סאגט, האלמן טוב הלב ולח העיניים שגידל שלוש בנות עם קצת עזרה מחברים. כפי שהסתבר, למרות שסאגט נהנה עוד כמה שנים מהתדמית הנקייה לכל המשפחה בהנחיית תכנית סרטוני פספוסים ביתיים, מדובר בקומיקאי מטונף במיוחד שלא בוחל מהעלאת הדימוי שלו על המוקד, או אם לצטט את האיש בעצמו – "יותר מדי טלוויזיה לכל המשפחה הפכה אותי לממזר המלוכלך שאני היום". לצד קריירת הקומיקאי שלו, סאגט מגלם את קולו של טד מוסבי המבוגר בקומדיה "איך פגשתי את אמא".

תהילת הענק שנזרקת בפרצופיהם החמודים של ילדים כוכבים הופכת את חייהם על פיהם, וכשהיא, כדרכה, נלקחת מהם במהירות אכזרית, היא מותירה אחריה אדמה חרוכה של בעיות התמכרויות, מפגעים נפשיים, משברים כלכליים, סקנדלים, בדידות ובלבול. זה היה גם העתיד שנתפר למידותיו של ניל פטריק האריס, לנצח ד"ר דוגי האוזר, הרופא בן ה-14.

במבט ראשון להאריס לא באמת היה סיכוי, כולם זכרו לו את התוכנית המקושקשת ההיא והוא נעלם לתהומות המרירות. אבל אז הוא השכיל להגיד כן לתפקיד אורח קטן בסרט "הרולד וקומאר משתוללים באמריקה", שם גילם את עצמו – ילד כוכב לשעבר, מסומם מהתחת, שדוהר על תהילת הרופא החמוד שפעם גילם. התזמון הקומי, הנכונות ללעוג לעצמו, כמו גם יכולות המשחק שבאמת יש לו, עשו את שלהן והדרך לגאולה כבר נסללה. היום, כגיי מוצהר שמככב באחת הקומדיות המצליחות של השנים האחרונות ("איך פגשתי את אמא") בתפקיד רב השגל הכי סטרייט שיש, הוא סגר את מעגל האימה. משחקן מבוגר ודחוי לכוכב ענק שכולם אוהבים לחבק ולארח.

כאשר ירדה מהמסך "מפגשים מהסוג האישי" (1996-2001) בכיכובו של ילד הפלא גורדון ג'וזף לוויט, הוא לא הופתע שאף מפיק הוליוודי לא מיהר להניח תסריטים עסיסיים על שולחנו. היה לו ברור כי בשבילם הוא לא יותר מהילדון החמוד מהטלוויזיה.

אז גורדון-לוויט טס לכוכב אחר, ושיחק בסרטי אינדי מאתגרים כמו "בריק". הוא עשה זאת היטב עד סוף העשור, ובכל זאת, לא היה מצליח באמת להמציא את עצמו מחדש, לולא התאהב בו כריסטופר נולאן. הבמאי הבריטי סיפק לו חומר גלם משובח ב"התחלה", ואז הגדיל עשות ונתן לו את אחד התפקידים המפתיעים והחזקים ב"עלייתו של האביר האפל". מכל השחקנים בסרט עמוס הכוכבים הזה, גורדון לוויט יצא אולי במומנטום הטוב ביותר, עד כדי כך שהוא נראה כאופציה הולמת לקחת לידיו את מושכות הסדרה. וכך, באופן שנראה בלתי סביר לחלוטין עד לפני כמה שנים, ילד הפלא הטלוויזיוני הצליח להוכיח כי מטאור יכול לנסוק פעמיים.

קלסי גרמר התפרסם בדמותו כפסיכיאטר פרייז'ר קריין ב"חופשי על הבר", ומאוחר יותר בתוכנית ספין אוף טובה ויציבה משל עצמו, שנקראה כמובן "פרייז'ר", והיא המוכרת יותר לצופה הישראלי. אחרי שני עשורים של קלסי-פרייז'ר, ספק אם אפילו אמא שלו הצליחה להבדיל בין השניים, וגרמר נתפס בעיקר כפוץ מתנשא ומעצבן, שאחיו האנדרדוגי חמוד ממנו בהרבה. הפנייה החדה שהצליחה להמציא בגיל מבוגר את גרמר הגיעה בצורת "בוס" – גרמר נוטש את ההתנחמדות הקלאמזית והדביקה של פרייז'ר, והדבר האחרון שמעניין אותו הוא חגיגות הבוז'ולה. במקום זאת אימץ לעצמו כדמותו של ראש העיר של שיקגו לסתות חשוקות, מבט חסר רחמים בעיניים ואטיקט של דון במאפיה הכי מושחתת של הון-שלטון. לייק א בוס.

"Boss" עם קלסי גרמר: לא "הסמויה" - סתם סדרה מצוינת

השתתפו בכתבה: לילך וולך, הדר טורוביץ' ואבנר שביט

עוד דוגמאות למהפכי תדמית של שחקנים? שתפו בפייסבוק