הקיץ האחרון היה מן הקשים בתולדות הקומדיה האמריקאית העכשווית: דווקא לאחר שנה מוצלחת להפליא, הגיע רצף של מפלות, והקורבנות התגלו כמי שהיו עד עתה הבדרנים האהודים במדינה. סשה ברון כהן דחף בכל הכוח את "הדיקטטור", אבל זה לא עזר לו להתרומם, אדם סנדלר ספג מכה דומה ב"זה הבן שלי", ולפני שבועיים גם "שומרים על השכונה" של בן סטילר נכשל. למעשה, הכנסותיהם המשולבות של השלושה התקשו לעבור את רף מאה מיליון הדולר, שכל אחד מהם אמור היה בעיקרון לחצות בקלות לבדו.
בהתאם לרצף הזה, הכישלון אמור היה להיות גם מנת חלקו של "טד", סרטו העלילתי הראשון של היוצר הטלוויזיוני סת' מקפרלן, שיגיע כאן לאקרנים בסוף השבוע. אחרי הכל, בדיוק כמו שלושת מפחי הנפש הקופתיים, גם כאן מדובר בקומדיה פרועה במקרה זה, על גבר (מרק וולברג) שחברו הטוב ביותר הוא דב צעצוע מדבר (בדיבובו של הבמאי עצמו). אך המהתלה הוולגרית דווקא התגלתה כאחת משש ההצלחות הקופתיות הגדולות של העונה. נכון לרגע זה, מאזנה הכללי עומד על 203 מיליון דולר, מה שגם הופך אותה לאחת המוצלחות מסוגה אי פעם. מקפרלן, אם כך, הצליח לגבור על ברון כהן, סנדלר וסטילר, להיכנס למועדון קופתי שהיה שמור השנה לסרטי גיבורי-על ואנימציה בלבד, ולעשות היסטוריה.
כך נוסף ציון דרך נוסף לקריירה המפוארת של מקפרלן. האמריקאי, יליד 1973 שהחל לפעול בשלהי שנות התשעים, כבר מומחה בהישגים מסוג זה. קודם לכן, יצר את הסדרה "איש משפחה" ועקף איתה בסיבוב את "משפחת סימפסון" ואת "סאות פארק" בדרך לפסגת עולם האנימציה הטלוויזיוני. לאחר מכן, הגיעו גם "אבא אמריקאי" ו"המופע של קליבלנד" פרי עטו, וביססו את מעמדו כמוביל בתחומו, ובכלל כאחד האנשים החזקים במסך הקטן. כיוון שכך, היה ברור כי מיצה את עצמו שם ואם ברצונו להתייצב מול אתגרים חדשים, יהיה עליו להתנסות במסך הגדול.
את הניסיון הזה צלח מקפרלן באופן חלק, וזהו הישג מרשים עוד יותר לאור העובדה כי רבים וטובים כבר נפלו בו, כולל רוב עמיתיו. אם נביט, למשל, ברשימת הסרטים שעשו יוצרי אנימציה טלוויזיוניים אחרים בעשור האחרון, נגלה כי אף אחד מהם לא הצליח במיוחד.
וכך, שלושת סרטיו האחרונים של מייק ג'אדג' ("ביוויס ובאטהד") היו קטסטרופות כלכליות של ממש. "אידיוקרטיה" (2006) פרי עטו אף נחשב אחד המקרים האומללים בהוליווד של השנים האחרונות, למרות ואולי בגלל איכותו המופתית. טריי פרקר ומאט סטון ("סאות פארק"), מצדם, ביימו רק סרט עלילתי ארוך אחד בעשור האחרון "טים אמריקה: משטרת העולם" (2004), וגם הוא היה יוצא מן הכלל אמנותית ופושר לחלוטין כלכלית, ואף נגנז בישראל. מאז, השניים לא חזרו למסך הגדול.
לעומת זאת, הגרסה הקולנועית של "משפחת סימפסון" (2007) פרי עטו של מאט גריינינג אמנם כיסתה את ההשקעה בה, אבל בסיכומו של דבר נחשבה אכזבה מכל הבחינות. גם כתוצאה מכך, כפי שאמר בעבר מפיק הסדרה אל ג'ין בראיון לוואלה! תרבות, אין כוונה ליצור בעתיד הקרוב סרט נוסף בכיכובה של המשפחה הצהבהבה.
"משפחת סימפסון": הטריילר
אז למה מקפרלן, לפחות בינתיים, מצליח יותר משלושת אלה? קודם כל, כי הוא העז לחדש. בניגוד למשל לפרקר/סטון ולגרייניג, שנשארו בעולמות המוכרים להם מהטלוויזיה, יוצר "איש משפחה" בחר לעבוד לראשונה עם שחקנים בשר ודם, והתבסס על דמויות ועל קווי עלילה שאין להם קשר לעבודותיו במסך הקטן. "משפחת סימפסון" הותיר טעם מר כי נראה כמו לא יותר מפרק מנופח (ובינוני) של הסדרה; "טד", לעומת זאת, שומר על רוחו ועל סגנונו של היוצר, אבל עושה זאת בדרך אחרת לחלוטין, ולכן הקהל קיבל את התחושה שיש בשביל מה לטרוח לצאת מהבית.
לו מקפרלן היה מתקין גרסה קולנועית של "איש משפחה" או של אחת מן הסדרות האחרות שלו, סביר להניח כי הסרט היה מצליח הרבה פחות עיבודים מסוג זה, ולא משנה אם הם באנימציה או עם שחקנים בשר ודם, לא נוטים להצליח בשנים האחרונות. אך הוא נטש את הקן החמים של משפחת גריפין לטובת דמויות שאיש לא מכיר, ובאופן אירוני, דווקא בגלל שלקח סיכון ולא הלך על בטוח, גדל הפוטנציאל המסחרי של עבודתו.
סיבה נוספת להצלחה היא כי סרטו העלילתי הארוך הראשון של מקפרלן לא היה רק חידוש ביחס לעבודותיו הטלוויזיונית, אלא בכלל בעולם הקומדיה האמריקאי. אחת הסיבות ש"הדיקטטור" ו"זה הבן שלי" נכשלו היתה שנשב מהם ריח נפטלין. התחושה בקהל, למשל, היתה כי ברון כהן מציג בעצם עוד וריאציה של מה שכבר עשה ב"בוראט" וב"ברונו", ושסנדלר ממחזר גם כן חומרים ישנים. בניגוד לכך, "טד" הסתמן כמשב רוח אמיתי, כזה שנסמך על שמו הטוב, כישוריו ועולמו הפנימי המוכר של יוצרו, אך בכל זאת מציע ארוחה חמה מהתנור ולא שאריות מן המיקרוגל.
"טים אמריקה": הטריילר
נוסף לכך, מקפרלן אמנם הביא עמו בשורה אבל לא כזו חדשה מדי. "טד" מתגלה בעיקרון כהמשך טבעי לרבות מן הקומדיות האמריקאית המצליחות של העשור האחרון, למשל "בתול בן 40" או "בדרך לחתונה". בדיוק כמוהן, הוא מציג בוולגריות מעשייה על גבר אינפנטילי שמסרב להתבגר, ורק עושה זאת בדרך מעט שונה ויצירתית יותר. כלומר, מדובר כאן בסך הכל בשכלול למודל הקומי שג'אד אפטו הנחיל בהוליווד, כך שיוצר "איש משפחה" התפרץ פה לדלת פתוחה. הוא לא המציא את הגלגל מחדש, אלא נתן בו בעיטה כדי לקדם אותו הלאה.
הדמיון המסוים של "טד" לסרטים שנעשו בידי ג'אד אפאטו או ברוחו מעלה נקודה נוספת שתרמה להצלחתו: אין בו שום ממד פוליטי, או משהו שיכול להרגיז מישהו. הקולנוע הוא זירה משפחתית ופופוליסטית הרבה יותר מהטלוויזיה, והצלחה בו מחייבת פנייה למכנה משותף רחב. בהתאם לכך, לא תמצאו בסרט זכר לסאטירה החברתית שאפיינה רבות מן היצירות הטלוויזיוניות של מקפרלן. בתקופה כה טעונה בציבוריות האמריקאית, שבה כל מילה שתגיד עלולה להרחיק ממך חלק מהקהל, היוצר הקפיד מלכתחילה להעמיד במרכז העלילה גיבורים שבורחים הרחק ככל האפשר מן המציאות.
בכך, פעל מקפרלן אחרת מפרקר/סטון ב"טים אמריקה" האנטי-אימפריאליסטי, מג'אדג' ב"אידיוקרטיה" האנטי-רפובליקאי ומגריינינג ב"משפחת סימפסון" האקולוגי, וזו סיבה נוספת לכך שהצליח יותר מהם. אחרי הכל, כפי שכתבו בניו יורק טיימס ובעצם בכל כלי תקשורת אמריקאי ובריטי שסיקר את "טד", מדובר בקומדיה "בלתי מזיקה", וכל עוד שאין ויכוח חוקתי סביב הזכויות של דובים מדברים, אין גם סיבה שלאיזשהו צד במפה יהיה משהו נגדה.
מעבר לכל התיאוריות הללו, צריך גם לומר דבר פשוט: "טד", ועל כך עוד נרחיב בהמשך במאמר נפרד, הוא פשוט סרט נפלא, ולולא זאת, לא היה מצליח כל כך. אמנם מקפרלן לא יקבל עליו אוסקר, אבל כן נהנה הודות לו מפרגון תקשורתי מוצדק. גם אם כל ההסברים הנסיבתיים שהובאו כאן להצלחתו נכונים כשלעצמם, הוא עדיין הרוויח אותה ביושר.
מקפרלן, אם כך, הוכיח שיש לו את היכולת לתרגם את כישוריו הטלוויזיוניים במסך הגדול, ועכשיו השאלה היא אם ישכיל לשוב לעשות זאת. כרגע, נראה שהאתגר הבא יהיה להמשיך באופן ישיר את הצלחת "טד", שכן אולפני יוניברסל הודיעו על הכוונה להפיק לו המשכון, והתסריטאי-במאי נתן את הסכמתו לכך. אם יצליח לשחזר את הקסם גם בפעם הבאה, יוכיח מעל כל ספק כי הוא בדיוק מה שהקומדיה ההוליוודית היתה צריכה כרגע. אם לא, יגלה כי בעולם הקולנוע האמריקאי אולי ממהרים לחבק בחום אורחים חדשים, אבל גם עלולים להפנות להם עורף באותה מהירות.
"טד": איפה ומתי רואים?
מעריצים של סת' מקפרלן? דברו על זה בפייסבוק שלנו