פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "זבנג" חוגג 25 שנה: מה כל כך נפלא ונורא בקומיקס של אורי פינק

      "זבנג" אינו המתוחכם שבין הקומיקסים, אבל הוא שורד בזכות העובדה שתמיד יהיו ילדים נאיביים שירצו הקדשה מאורי פינק. מאמר אורח

      בפרק "הזין הקסומה" ("זבנג" 7, עמ' 88) החליט אורי פינק לעסוק בבעיה החמורה של טרנד ספרי האשליות האופטיות. גברת זעפני מעבירה שיעור והתלמידים באופן מפתיע שקטים ונראים מרוכזים, אך כשהיא שואלת שאלות על בן-גוריון הם עונים תשובות תמוהות ("מרלין מונרו!", "שחקן פוטבול!", "פסל החירות..."). לבסוף התעלומה נפתרת כשהמנהל חרצואלי נכנס לכיתה ומסביר לגברת זעפני שהשמלה המכוערת שהיא לובשת מזכירה את אחת התמונות התלת מימדיות האלה. הבעיה נפתרת כשזעפני מכסה את עצמה במפה, אך מתחילה שוב מחדש כשהיא מתחילה לצעוק וגם הלשון שלה נראית כמו תמונת תלת מימד. אלה היו הבעיות של הנוער שלנו בשנות ה-90, וזו הצורה שבה "זבנג" התמודד איתן.

      זבנג (יח"צ)
      אלו היו הבעיות בשנות ה-90' וככה "זבנג" התמודד איתן (צילום: יח"צ)

      מצד אחד, "זבנג" זו כנראה לא היצירה המתוחכמת ביותר שנוצרה פה בניינטיז. הדמויות סטריאוטיפיות ונדושות (אשר הבריון, ירון החנון, צחי השמן), הבדיחות מתמצות בדרך כלל במשחקי מילים מטופשים, והציורים נעים בין בוסריות לא מלוטשת לגסות צורמת. כנראה שאת "זבנג" לא ילמדו בקורסי קומיקס בבצלאל, לא יצטטו בעתיד בטלוויזיה וספק אם תהיה לו השלכה מרחיקת לכת על הדורות הבאים. מצד שני, בגיל 10 כולנו היינו מנדנדים לאמא שתיקח אותנו לשבוע הספר בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, רק כדי שאורי פינק יצייר לנו את גילי מגעילי על יומן "זבנג" החדש. דודו גבע אולי מוערך יותר, ו"סטיות של פינגווינים" היו חתרניים יותר, אבל בעוד גבע מת כשאף עיתון לא מוכן לפרסם אותו והחתרנים מ"סטיות" כותבים היום תוכניות בידור חלביות במקרה הטוב ומאיירים ל"ישראל היום" במקרה הרע, אורי פינק עדיין עושה את מה שהוא עשה תמיד. ולא קשה להבין למה.

      מדור "זבנג" התפרסם לראשונה במעריב לנוער בשנת 1987. בדומה ל"משפחת סימפסון" - עוד להיט מצויר ששודר לראשונה באותה שנה - גם "זבנג" היה צבעוני ובוהק ברוח התקופה וכמו הסימפסונס, גם "זבנג" הילך על הקו הדק שבין הביקורתי למסחרי. לא היה נדיר למצוא ב"זבנג" פרקים שמבקרים טרנדים צרכניים תקופתיים כמו פוגים, מק'דונלדס וטלוויזיה בכבלים. ועם זאת המדור עצמו הוביל לשלל מוצרי מרצ'נדייז מיותרים כמו שלגוני "זבנג", מחברות "זבנג", קלפי "זבנג" וספרי "זבנג" שמבוססים על סדרת הטלוויזיה "זבנג" שמבוססת על סדרת הקומיקס "זבנג". מצד אחד "זבנג" היה יצירה אינדיבידואלית מובהקת של פינק, שנהג לצוץ מדי פעם בעצמו בקומיקס ולחשוף מנבכי לבו (כמו למשל בפרק העוסק ברצח רבין, בו פינק מפרט על התהליך שעבר בניסיון ליצור סיפור שיגיב לאירוע ולבסוף נכשל), ומצד שני היה לו חשוב מאוד להישאר אופנתי, מה שבא לידי ביטוי בתחרויות אינטראקטיביות שונות בהן הגולשים צריכים לבחור תספורות חדשות לדמויות שהתיישנו, לבחור בשביל פינק אם לצבוע את הקומיקס במחשב או בטושים, או אפילו להצביע האם צריך להחליף את הלוגו או לא.

      זבנג (יח"צ)
      המחווה של נמרוד רשף ל"זבנג" (ספק: יח"צ)

      הפרקים נעו בין סיפורים על נושאים טעונים כמו דת, מיניות, גזענות ופיגועים לבין סיפורים על שיגעון הדינוזאורים החדש או עוד פרודיה על סרט שלא הכרתי. התמהיל הזה קסם לי במיוחד באותו גיל צעיר בו נרתעתי מ"בוורלי הילס 90210" ושאר הדרמות האמריקאיות המלוקקות שהחבר'ה המקובלים אהבו, ומצד שני הטעם שלי עדיין היה מספיק ילדותי ולא מפותח כדי להתלהב מהצבעים היפים, המכות שאשר מחטיף לג'ינג'י והפרודיות על "סטאר טרק" שלא הבנתי. "זבנג" גרם לי להרגיש חכם ובוגר יותר מהילדים האחרים תוך כדי שהוא סיפק את התשוקות האינפנטיליות ביותר שלי.

      "זבנג" סיפק גם תשוקות אחרות שלי. בשביל להרגיש חכם בזמן שאני מסתכל על ציורים מצחיקים יכולתי פשוט לקרוא "אסטריקס". אבל "זבנג" היה יותר מזה - בגיל 10, זו היתה בשבילי פורנוגרפיה שיכולתי לשכנע את ההורים לקנות לי. אם הקומיקס של דודו גבע היה וולגריות במסווה של תמימות, כשמתחת לציורי הברווז הילדותיים שלו הסתתרו סטיות מיניות מודחקות, "זבנג" היה ההיפך הגמור - תמימות במסווה של וולגריות. הציורים של פינק, בשיאם, מבעבעים מחרמנות. אלה לא הקווים הרגישים והעדינים של גבע או הקונטורים האנמיים והטכניים של הסימפסונס וארצ'י האמריקאיים. אלה קווים בשרניים ועסיסיים שיחד עם הצביעה (בטושים, רק בטושים) כמעט נותנים לך את היכולת למשש את הדמויות. ההורים שלי אולי לא שמו לב, ואולי גם לא כל שאר הילדים בכיתה, אבל בשבילי הקריאה ב"זבנג" כילד הרגישה כמו אקט חתרני, כמעט לא חוקי, בייחוד אחרי שאמא שלי הזדעזעה והחרימה לי את ""זבנג" אישי - הכל על ג'ינג'י" (שם נחשף, באופן מפתיע, שהוא הפסיק לינוק בגיל נורא מאוחר).

      זבנג (יח"צ)
      המחווה של אנגלמאיר ל"זבנג" (צילום: יח"צ)

      כשהגעתי כבר לגילן של הדמויות, לעומת זאת, כבר יכולתי להסתכל מתחת למעטה הוולגריות, והרגשתי מרומה. הפמיניזם של סיגל, למשל, שהתבטא בסירוב העיקש שלה לתת לגל להוריד לה את החזייה, נראה אנכרוניסטי לגמרי בהשוואה לנערות העצמאיות שהיו נפוצות יותר בתיכון שלי, שביטאו את העצמאות שלהן בשחרור-מיני חסר עכבות. גם פנטזיית החרמנות האניגמטית של ג'ינג'י המערבת סירופ שוקולד נראתה פתאום כמו בדיחה אינפנטילית וחסרת כל קשר לסטיות המיניות האמיתיות שלי ושל בני גילי.

      אבל אולי דווקא הנאיביות הזאת, שגרמה לי להרגיש כל כך נבגד בגיל 16, היא סוד הקסם של הסדרה. אמנם פינק ניסה להתייחס ב"זבנג" לאירועים אקטואליים ולהיות סאטירי, אבל העולם של "זבנג" הוא עולם נפרד, צבעוני יותר, מיזוג מושלם של המציאות הישראלית ועולם הקומיקס האמריקאי, עולם שבו כולם מאזינים ללהקת פיכסלם ואוכלים בבורגר שוונץ. את הברווז של דודו גבע אולי שמו על גג העירייה, אבל גילי מגעילי קיבל מקום הרבה יותר טוב... בתוך הלב שלנו ):

      פסטיבל הקומיקס והאנימציה "אנימיקס 2012" מקדיש יומיים לחגיגות 25 שנה ליצירתו של אורי פינק, ב-8-9 באוגוסט

      לפרטים נוספים

      המחווה של אריאל ויסמן ל"זבנג":

      על "זבנג" + אריאל וייסמן (מערכת וואלה! NEWS , אריאל וייסמן)

      אריאל ויסמן הוא קומיקסאי ותסריטאי

      "אנימיקס 2012": האירועים השווים בפסטיבל הקומיקס והאנימציה
      "זבנג" של אורי פינק עדיין רלבנטי? ספרו לנו בפייסבוק