האור של "כוכב נולד" כבה: חמש הערות על טלוויזיה

עונת העשור של "כוכב נולד" סיימה השבוע את חלק התוכניות המוקלטות מראש לטובת שידור חי מאשקלון, אבל גם זריקת הרענון הזאת לא הצליחה לעורר עניין אמיתי בריאליטי הפנסיונרי ואף דרדרה אותו אל תהום רייטינג ממנו התאושש מעט בהמשך השבוע. כשרק היתה בחיתוליה, "כוכב נולד" נהנתה מהיותה הריאליטי המרכזי העיקרי בים השידורים הפתוח, אך כיום אחוזי הצפייה שלה נמוגים אל מול המתחרים ואל מול שלל יצירי הכלאיים של הריאליטי.

הניסיון להתחדש בשידור חי כפי שעשתה "כוכב נולד" השבוע, הוא בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי. התוכנית לא הצליחה לייצר אנטי דוט שישכיח את העונה המלהיבה של "The Voice", שהזרימה דם חדש אל האיבר המנומל שריאליטי הכשרונות הפך להיות. לא שידור חי, לא שידור מהסוף להתחלה וגם לא שידור בתלת ממד במיקס של שירי ארץ ישראל הישנה בביצוע האוס-טכנו ים תיכוני יהפכו את המתמודדים שעוד יעלו אל בימת האודישן לדבר שטרם שמענו. אם נגזר על "כוכב נולד" ללכת לעולם שכולו עבר מפואר, מוטב שתעשה זאת כשהיא עדיין יכולה לזקוף את סנטרה.

"כוכב נולד", ערוץ 2

המפיק שלמה צח היה אחראי ל-12 ייצוגים באירוויזיון ועמד מאחורי הזכיות הגדולות של ישראל עם שירים כמו "הללויה", אבל כיום מתברר שצח עדיין חי ב-1979. "המפיק", הסרט התיעודי עליו שיצרה מירי פרלמן, מצייר את דמותו של מי שהיה מפיק מוזיקלי אגדי בימים בהם מוזיקה עברית היתה כל כך הרבה יותר מאשר הקאברים של "כוכב נולד" היום. מדובר בסרט מצוין שנראה פשוט על פני השטח אך הוא עמוס רגשות ומורכב מבפנים.

באופן מחושב ומדויק ממלאת פרלמן בעזרת קול שירתם של אילנית ויזהר כהן גם את הסצנות בהן נראה שלמה צח בהתנהלותו כיום. כך נוצר ניגוד יפהפה בין שלמה צח של היום לזה שחי בעולם שפעם היה, כאילו או באמת, טוב יותר. בבימוי מוקפד הסרט מרסק את התמונה הנוסטלגית הזו כנגד אבן יחסיהם הקשה כל כך של שלמה ובנו עמית, החי ויוצר מוזיקה בניו יורק. יותר משזהו סרט על מפיק ומותג מיושן, זהו סרט על המרחק בין ימים של שגשוג תעסוקתי המתקיים לצד עולם משפחתי רגשי נכה, לבין ימים שבהם בשל חוסר רלוונטיות ובדידות דווקא עולם היחסים והרגש הוא זה שמתפתח.

"המפיק", yes דוקו

עמית צח: "בישראל תמיד יסתכלו עליי בתור הבן של צח ואביטל"

תחנת מוניות "השכונה" ממשיכה בעונתה השנייה לחפש מי פנוי להסיע את הצחוקים המרירים שלה מן המסך אל הסלון שלכם בתוכנית "טקסי דרייבר". קשיי משפחה ממשיכים להוות את העוגן של הסדרה כשתחנת המוניות היא הציר והתירוץ המרכזי שבזכותו כל העלילות נפגשות.

העונה נפתחת בפרק עמוס מדי בו הרצל וענת שוקעים אל פאזת טרום הלידה המבולבלת של ענת, אלישע מנסה לשווא להתאבד ואחיה של פאני "מייבא" את סווטה מרוסיה בעלות של עשרת אלפים דולר. קומדיות מרירות או דרמות קומיות - תלוי איך מסתכלים על הכלאת הז'אנרים הצעירה יחסית הזו, הופכות להיות יותר ויותר המיקס השולט על המסכים בעולם ובארץ. כי כשהמשבר הכלכלי ארוך כל כך וחרחורי המלחמה עולים מכל עבר, הסיטקומים ההיפר-קומיים, הסוריאליסטיים וההזויים נדחקים לטובת סדרות שנמהלו מראש בייאוש הבנאלי של החיים כפי שהם באמת. צפוי ש"טקסי דרייבר" תמשיך שלא לשתק את הצופים מצחוק, אלא להחזיק אתכם על הגלים הקטנים שבין תחושה משעשת לנוגה ובין חיוך לאנחת הזדהות חלושה.

"טקסי דריייבר", עונה 2, yes קומדי

מנשה נוי: "גם אני וקרן מוצרים על המדף" - לקראת העונה החדשה של "טקסי דרייבר"

שגב משה עף עליכם עם האנרגיה הייחודית והטאץ' המקומי שלו בתכנית בישול חדשה שמתרחשת כולה בשווקים שונים בארץ. הפרק הראשון נפתח בשוק מחנה יהודה, שם שגב מקדם את הבסטות השונות על ידי שיתוף הפעולה של הבסטיונרים. שגב מקבל מתבואות הבסטות המופלאות ולעיני העוברים והשבים ההמומים מאלתר ארוחה פרי-סטייל, שלא משנה מה המרכיבים שקיבל, פתאום אבוקדו עם בוטנים ורוטב נראה כמו סטייק יקר במסעדה של אייל שני.

בתוך בלילת תכניות הבישול שמתאפיינות לרוב בעודף יוקרה של האולפן בהן הן מצולמות וגבהות מצח של מומחי הבישול, מתבלטת "הבסטה של שגב" בעממיות מרגשת, חום לב ובגובה העיניים הצנוע של השף. הקוץ באליה השמנה הוא הכורח לצפות בתכנית שעמוסה כל-כך בפרסומות התפורות לתוכה, שמחשידות גם את האמינות שמשה משדר באינטראקציות האנושיות שלו. בלעדיהן היו יכולים צופי התכנית ליטול מעט מההתלהבות האותנטית שלו, בלי טעם הלוואי שמקבלים כשמאכילים אותנו בקפיטליזם.

"הבסטה של שגב", ערוץ 2

מאז שנת 1969, אז סטודנטים אמריקאים שעישנו יותר מידי גראס תוך כדי הקשבה לשירי הביטלס החלו לטעון שבשירי הלהקה ישנם רמזים למותו של פול מקרטני, האגדה האורבנית צברה תאוצה והפכה כעת לסרט קונספירציה באורך מלא. הסרט הסכיזופרני במהותו הוא גם אינפנטילי באופן עשייתו: נראה כאילו הודבק מפיסות פילם חסרות הקשר שהזמין הבמאי ג'ואל גילברט מהארכיון של ערוץ מקומי.

גילברט משלב גם קטעי ארכיון של הביטלס ותיעוד של הופעות וראיונות של מקרטני, אבל על מנת לחזק את טענותיו הוא מוציא את כולם מההקשר בו קרו. כדי להשלים את הסיפור הפנטסטי בחולניותו מציג הבמאי את הקלטות שיריהם של החיפושיות בהילוך אחורי, שם מונחת הטענה המקורית בהמצאת האגדה ומציג את כל המילים "המסגירות" את מותו בטרם עת של מקרטני. אין ספק שהסרט יתקבל בבוז על ידי הרוב השפוי והמכריע של הצופים בעולם ויונח בהמשך בביוב הקונספירציות הגדולות האחרות. אבל הוא כן מעלה סוגיה אחת חשובה. האם מדובר בעוד פנאט עם אישיות פראנואידית שמפיץ את חרדותיו מעולם רשתות הריגול וממשלות הזדון? או אולי מדובר באדם מניפולטיבי ומתוחכם, שגולש על גל האגדה הזו ומנסה לגזור לעצמו קופון של פרסום, הכרה ומשמעות?

"פול מקרטני באמת מת", ערוץ 8

גם לכם יש הערה על הטלוויזיה של השבוע? שתפו אותנו בפייסבוק