פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "טד": סת מקפרלן מצליח לעורר את הילד שבנו

      ההומור לא תמיד עובד וגם בתסריט יש מהלכים צפויים, אבל הסיפור על החברות בין גבר ודובי צעצוע משכיל להעלות בצופים חיוך רחב וגם לגעת בלב

      "טד": סת מקפרלן מצליח לעורר את הילד שבנו

      לכולנו היה פעם דובי צעצוע, אפילו למאצ'ואים הכי גדולים, אבל כולנו גם התנתקנו ממנו הרבה לפני שעברנו לחטיבת הביניים. לעומת זאת, גיבור "טד", גבר תושב בוסטון בשם ג'ון (מרק וולברג), לא נפרד מן הדובי גם בשנות השלושים לחייו. אפילו בתקופה בוגרת זו, הדובון נותר חברו הטוב ביותר של אותה דמות ראשית, וכיוון שאין לו משפחה או ילדים, הישות הקרובה אליו בעולם.

      אם כך, "טד", סרטו העלילתי הראשון של היוצר הטלוויזיוני סת מקפרלן ("איש משפחה"), מתגלה כשלב נוסף ומתקדם במיוחד במגמת האינפנטיליזציה של הקומדיה האמריקאית. מגמה זו החלה ב"סיינפלד", עם ג'רי, שהקפיד ככל האפשר להתרחק מן העולם של המבוגרים; המשיכה בקומדיות של ג'אד אפאטו ובאלה שנעשו ברוחה, למשל "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", שבהן הגיבורים הלא בוגרים שיכללו את הרצון שלהם לברוח מכל סוג של התמסדות; וכאן מגיעה לשיא חדש – הרי מה ילדותי יותר מאשר לתחזק חברות אמיצה עם דובי בגיל שבו אתה אמור לרכוש שכמותו לילדייך?

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      "תענה לי בכנות, אתה באמת כמו ההוא מ'לילות בוגי'?". מתוך "טד"

      יתרה מכך, לא זו בלבד כי טד מנציח את ילדותו של הגיבור בעצם קיומו בצדו, אלא שהוא עושה זאת בדרך אקטיבית יותר. אמנם קוראים לו בשם הנפוץ והשכיח ביותר בקרב בני מינו, אבל הוא ממש לא כמו כולם – בדרך קסם, הופחה בו אנושיות עוד בראשית ימיו. הוא יכול להלך ולדבר ממש כמו בני אדם, ומנצל את התכונות הללו כדי לעודד את חברו הטוב להתנהג בצורה שאינה בוגרת.

      וכך, בכל פעם שג'ון מבקש להתאמץ בעבודתו כדי לזכות בקידום, טד משדל אותו לנטוש את המשרד, ולקפוץ אליו בצהריים לבילוי מפוקפק. בכל פעם שהוא מבקש להקדיש זמן לבת זוגו (מילה קוניס), כדי לפתח את מערכת היחסים ביניהם ואולי אף למסד אותה, חברו השובב מדיח אותו לתרבות רעה, ומרחיק אותו מן הזוגיות ומן המחויבות. אם לכל אדם יש על כתף אחת מלאך שומר ועל כתף אחרת שדון שטני, הרי שטד, בדרכו הדובונית, קרוב יותר לאופציה השנייה.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      "בנות, ראיתי במו עיני - הוא באמת כמו ההוא מ'לילות בוגי'". מתוך "טד"

      כאן טמונה ההברקה בקונספט המקורי של מקפרלן, שגם כתב את התסריט. בעיצובו של טד, הוא מצליח לשחק עם כל הציפיות שלנו ולהפוך אותן על פניהן. בעיקרון, היינו הרי מצפים כי ג'ון יהיה השטותניק הנלוז, והדב הקסום ילמד אותו איך להפוך ליצור טוב יותר. אך היצור הפרוותי, שהתסריטאי-במאי גם מדבב בעצמו, מתגלה דווקא כהפך הגמור. במקום להתנהל כדובון אכפת לי, הוא מתנהג כמו כדורגלן ישראלי ממוצע: הולל, שותה, מבלה כל הלילה, מתעורר מאוחר, מפעיל את השרירים בעיקר כדי לחבק יותר מבחורה אחת באותו זמן ולא חושב לרגע על העתיד.

      כלומר, לא זו בלבד כי עצם העובדה שג'ון מסתובב עם דובי צעצוע פוגמת מן הסתם בנורמטיביות שלו ומפחיתה מסיכוייו לקבל הזדמנויות אישיות ומקצועיות, אלא שהאלטר-אגו יוצא הדופן שלו גם מהווה השפעה רעה עליו. אם כך, ברור כי אם הוא רוצה לעלות בסולם הדרגות בעבודה, לקדם את הקשר שלו עם חברתו לחיים ובאופן כללי להתקדם בעולם הזה, עליו לנתק את יחסיו עם חברו. על פניו זה המהלך הנכון, אך הגיבור לא מסוגל לבצע אותו, כי מה לעשות שהוא מגן על ערכי החברות והנאמנות, שומר חסד נעורים לטד ומעל הכל - כל כך כך אוהב אותו.

      כוחה של אהבה זו הוא גם סוד כוחו של הסרט. נכון, עבודת התסריט והדיבוב של מקפרלן מצחיקה להפליא רוב הזמן. אכן, הוא משתמש בדמותו של הדובי ובגישתו לחיים כדי לייצר הומור פרוע ומשולח רסן, ומצליח פחות או יותר להביא את האיכויות הקומיות של "איש משפחה" למסך הגדול ואף לשכלל אותן, גם אם בלי עוקץ סאטירי. בכל הקשור לממד ההומוריסטי, "טד" הוא ה"אזרח קיין" של בדיחות הפלוצים, אבל לא זה מה שהופך אותו לחוויה כה מענגת וייחודית.

      זו אפילו לא היכולת של וולברג להוכיח כי גם שחקן מחוספס וקשוח שכמותו מסוגל לעצב דמות של אנטי-גיבור מעורר הזדהות, וגם לא הנוכחות החיננית כתמיד של קוניס, או הגיחה המבדרת של ג'ואל מקהייל ("קומיוניטי") כבוס שלה שמבקש לנצל את חוסר שביעות רצונה מבן זוגה הילדותי כדי לתפוס את מקומו ולהשכיב אותה.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      "זוכר מה קרה בפעם האחרונה שראית אותי הולכת לאכול?" מתוך "טד"

      לא, יש דבר אחר שגורם לקהל לצאת מן האולם בחיוך רחב, ומאפשר להם גם להעלים עין מהעובדה שההומור של הסרט נשען לעתים באופן מוגזם על תרבות פופ משנות השמונים ומכך שבתסריט שלו יש לפעמים מהלכים שחוקים המוכרים מכל קומדיה רומנטית אפשרית. הדבר הזה הוא רגש, שקיים כאן במידה רבה, ובטח גדולה בהרבה מזו שיש בנמצא בדרמות יומרניות ורציניות יותר לכאורה.

      הרגש הזה נבנה כתוצאה מן הדרך האנושית, השלמה ומלאת האופי שבה מקפרלן בונה בעטו ובקולו את טד – ללא ספק הדמות הפרוותית הכי כריזמטית ומלבבת מאז אלף, ועוד הרבה יותר ממנו. בהמשך לכך, הוא הולך ומתחזק הודות לדינמיקה שמתפתחת בינו לג'ון, והשניים מעצבים מול עינינו את החברות הכי אמיתית ומעוררת השראה שנראתה השנה על המסך הגדול.

      הסרט טד (יח"צ)
      "אל דאגה, הוא נוהג". מתוך "טד"

      בשל כל זה, מקפרלן מצליח לערב אותנו רגשית בנעשה על המסך – לקוות לכך שהעולם יבין את ג'ון ואת טד, ביחד ולחוד; לייחל לכך שהגיבור לא ינטוש את חברו משכבר הימים; וברגע שהתסריט מעמיד את זה האחרון בפני סכנה מוחשית, לכסוס ציפורניים בחשש שמא יאונה לו רע. "טד" הוא אולי היצירה הקולנועית הכי וולגרית ובוטה מאלה שיש כרגע באולמות הקולנוע, אך ניצב גם כחמוד והעדין מביניהן, ומצליח להחזיר את הצופים לרגשות הטהורים והבסיסיים ביותר שלהם. זה אינו סרט ילדים, אבל הוא מעורר בקהל את הילד שבהם.

      לפיכך, "טד" לא סתם מעמיד במרכזו דמות מיוחדת, אלא גם מצליח לעורר אימפקט מיוחד: בתומו, הוא גורם לצופים לרצות לרוץ לבית הוריהם, לשלוף מן הארון את הדובי שהיה להם, ולחבקו בחוזקה – למען החברות שתמיד תפעם בלבנו, הקסם שלעד יישאר בתוכנו והילדות שאין לה קץ.


      "טד": איך הצליח סת מקפרלן לתרגם את ההצלחה הטלוויזיונית לקולנוע?

      "טד": איפה ומתי רואים?