פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פליטווד מק: אלבום המחווה מעורר בעיקר געגוע למקור

      פליטווד מק השפיעו על לא מעט מוזיקאים שחייבים להם, רק חבל שאלבום המחווה שעשו להם, "Just Tell Me That You Want Me", לא מלהק את הטובים שבהם

      במשך תקופה ארוכה מדי פליטווד מק היו הלהקה שלא מגניב לאהוב. לא משנה כמה סקס, סמים וטירוף אפיינו את ההתנהלות שלהם מאחורי הקלעים, פליטווד מק היו רוק רך לאמריקאים לבנים וזקנים שמופיעה באצטדיונים גדולים מדי מול קהל בורגני מדי. נבלים מרכזיים בסיפור השחור-לבן של ה-Pאנק. אבל כמו שקורה בדרך כלל כשיותר מדי אנשים שמגדירים את עצמם דרך אוסף המוזיקה שלהם חולקים דעה, כיוון הרוח החל להשתנות.

      בשנים האחרונות כולם מספרים איך הפסיקו לדאוג ולמדו לאהוב את המק. פתאום סטיבי ניקס מודבקת כמקור השראה של אלפי נפשות חופשיות בטמבלר, ו-"Tusk" הוא התשובה המקורית המועדפת לשאלה מהו האלבום הטוב של שנות ה-70. "Just Tell Me That You Want Me" הוא אלבום מחווה שנדמה שמבוצע ברובו בדיוק על ידי אותם מעריצים בדיעבד.

      אמנם תלונות על חוסר אחידות באלבומי מחווה הן בזבוז משווע של אוויר, אבל באלבום הזה מדובר בתופעה מתסכלת במיוחד. על כל גרסה מוצלחת שמצליחה לשמור על האיזון שבין נאמנות לרוח הלהקה ולבין התעוזה הנדרשת כדי לצבוע מחוץ לקווים מגיעים שניים המנסים לבצע מעשה סדום בקלאסיקה. רגע אחד קולו הרוטט של אנתוני הגרטי (ללא הג'ונסונס) מעלה דמעה בזווית העין עם גרסה מדויקת ל-"Landslide", ורגע אחריו בת'אני קונסנטינו מ"בסט קואוסט" נפטרת מהלחן של "Rhiannon" לטובת שלושת האקורדים היחידים שהיא בטוחה בקיומם.

      מצטיינים נוספים הם הניו פורנוגרפרס בליהוק מוצלח; ליקי לי שמזכירה עם "Silver Springs" שאפילו הבי סיידים של "Rumors" מושלמים והקילס שמדמיינים איך "Dreams" היה נשמע בידיים של פיטר גרין וכמעט מצליחים להשכיח את הגרסה הארורה ההיא של ה"Corrs". חבל שנדרשת לא מעט עבודה להגיע כדי להגיע אליהם.

      עטיפת האלבום " Just Tell Me That You Want Me" (סריקה)
      על כל ביצוע מוצלח יש שניים איומים. עטיפת "Just Tell Me That You Want Me" (סריקה)

      הבעיה המרכזית (אם מתעלמים מהעטיפה המזוויעה, שדווקא נאמנה מאוד למורשת של פליטווד מק בתחום) היא בבחירת האמנים עצמה. המפיקים רנדל פוסטר וגליה רוב שהרימו בשנה שעברה את המחווה הרדומה משהו לבאדי הולי גייסו לאלבום הזה יותר מדי הרכבים שנדמה ששמעו את הלהקה לראשונה שעה לפני שנכנסו לאולפן. אלוהים יודע שלא חסרים יוצרי אינדי שחבים את רוב החזון האמנותי שלהם למורשת של פליטווד מק, והם אינם כוללים להקות כמו MGMT. המשתתפים כאן קצת קוליים מדי מכדי לגעת בכמה מהשירים החמים והמנחמים ביותר בהיסטוריה של הפופ. אז הם מתרכזים באלטרנטיביות היחסית של "Tusk" ובבלוז האפל של פיטר גרין ומתעלמים כמעט לחלוטין מהפופ המזוקק של "Rumors" על כל 17 מיליון עותקיו בניסיון לשמור על קצת פאסון.

      אז נכון, זה אופיים של אלבומי מחווה וגם הקאברים הטובים ביותר תמיד יעוררו איזה געגוע לגרסאות המקור, אבל "Just Tell Me That You Want Me" מעורר יותר מגעגוע. אף אחד מהאמנים שתרמו לאלבום אינו מזלזל במודע בשירים האלה, אך השילוב בין ההמנונים של דור שלא מצא דבר מביך בישירות רגשית, לבין מבצעים שהפכו את הריחוק האירוני לכלי הנגינה המרכזי שלהם צורם עד כדי שברון לב. אפשר רק לשמור את ההברקות, להעיף את השאר לסל המחזור ולנסות לשכוח איך היו עושים מוזיקה לפני ש"מתאמץ" הפכה למילת גנאי.

      "אופרת הסבון הגדולה של הרוק": הסיפור מאחורי פליטווד מק

      טרגדיה: גיטריסט פליטווד מק לשעבר התאבד בירייה

      מה חשבתם על אלבום המחווה לפליטווד מק? ספרו לנו בפייסבוק