ילדי הניינטיז שגדלו על "זיכרון גורלי" (1990) בזמן אמת, זוכרים אותו עד היום. הרי איך אפשר לשכוח את השילוב בין שרון סטון בפריצתה, ארנולד שוורצנגר בשיאו וצ'ופרים בדמות אשה משולשת שדיים, בשעה שכל זה מתבסס על תסריט עתיר שאלות פילוסופיות מעוררות מחשבה ומבושל בידיו המפולפלות של הבמאי פול ורהובן.
עתה, עשרים שנה לאחר מכן, מגיע עיבוד מחודש לסרט. כמוהו, גם הוא מתבסס על סיפור קצר של פיליפ ק.דיק, אך מציג כמה שינויים לעומת קודמו. כך, גם הפעם הגיבור הוא פועל פשוט המגלה כי ייתכן שהושתל בו זיכרון של אדם אחר ולכן כל מה שחשב למציאות אינו אלא זיוף, וגם במקרה זה הוא יוצא למסע עתיר תפניות, הפתעות ויריות בעקבות האמת. עם זאת, בהמשך להתרחקות ההולכת ונמשכת של הוליווד מהתרחשויות במאדים, "זיכרון גורלי" המחודש לא מתמקם בכוכב זה כי אם בכדור הארץ, אי שם בעתיד.
כמו כן, מן הסתם, גם הצוות השתנה: את פול ורהובן החליף הבמאי לן וייסמן ("מלחמת האופל"), לנעליה של סטון נכנסה בת זוגתו של היוצר, קייט בקינסייל, ומהותי מכל, לעורו של שוורצנגר נכנס קולין פארל. בצדם בולטים גם ג'סיקה בייל ובריאן קרנסטון, שהפך בשנתיים האחרונות לשחקן המשנה האולטימטיבי בהוליווד ונוהג לספק תצוגות תמוהות. כך הוא עושה גם הפעם, בתפקידו כארכי-נבל המסתיר מזימות זדוניות תחת תסרוקתו המוזרה.
כל אלה יודעים כי אין להם סיכוי לשחזר את האיכויות של המקור: לא את הטאץ' הייחודי של ורהובן, ואת יכולתו להסתיר הרהורים חתרניים תחת כסות של בידור עממי; לא את הנוכחות הנדירה של שוורצנגר, מן היחידים בהיסטוריה שידעו איך להפוך תצוגת משחק נחותה למופת; ובטח שלא את הברק החדשני של התסריט הרי כעשרים שנה אחרי "זיכרון גורלי" וכעשר שנים לאחר "מטריקס", התהיות מהי בעצם זהותנו ומהו העולם האמיתי הפכו מהארות לקושיות חבוטות. הכל ניצב נגד הגרסה המחודשת, והדבר היחיד שעומד לטובתה הוא תקציב גדול יותר.
בנסיבות האלה, נשאר לגלגול הטרי של "זיכרון גורלי" מרחב פעולה מצומצם, ויש בעצם רק שני דברים שהוא יכול לעשות: קודם כל, להשתמש בתקציבו ובהתקדמויות הטכנולוגיות מאז תחילת שנות התשעים כדי להציג עיצוב חזותי מרהיב יותר ממה שהיה בגרסה הראשונה; שנית, לטפל בחומרי הגלם בגישה אחרת, ובמקום לירות לכל הכיוונים כמו קודמו, להשקיע את רוב האנרגיות באקשן קורקטי, כדי להציג גרסה נקייה ומחוספסת יותר של המקור.
באתגר הראשון, הסרט עומד כהלכה הוא נראה מצוין, ותענוג להסתכל על המסך. בזה השני, המאזן שלו חיובי גם כן, אך שלם פחות: רוב הזמן רגעי הפעולה עשויים היטב, קצביים וסוחפים, אך לאט-לאט הם מתחילים לדרוך במקום, עד כדי כך שנדמה כי הגיבורים הם עכברים שכלואים בקופסה, ורצים כל הזמן באותה צורה מפינה אחת לשנייה. הדברים אמורים בעיקר לגבי בקינסייל, הנכנסת לדמותה של הפאם-פאטל בסרט ומגדילה פי כמה את הנפח שלה לעומת המקור. הניפוח הזה מתגלה בסופו של דבר כמוגזם, שכן אין בתפקידה מספיק בשר כדי להצדיק אותו. היא מפגינה סרקזם מאולץ ונטול שיניים, וחוזרת שוב ושוב על אותם שטיקים מעייפים. גם כך, בסך הכל האקשן כאן מהנה למדי, ונשען היטב על כתפיו הקשוחות של פארל.
בכלל, בסיכומו של דבר, "זיכרון גורלי" המחודש מתגלה כסרט פעולה סביר ומבדר לפרקים, או כמו שהיו אומרים בשנת יציאתו של המקור "אחלה יומית". אמנם הוא נקטל ברחבי העולם, אך סביר להניח כי לולא שמו והמורשת שאותה הוא מחלל, זה לא היה קורה. אם העותקים שלו היו מגיעים לאקרנים בשם "זיכרון קטלני", היחס אליו היה סלחני בהרבה - כיאה למוצר קיצי קביל שכמותו, כזה שלא נזכור בעוד עשרים שנה וגם לא בעוד רגע, אבל מספק סחורה סבירה בזמן אמת.
האירוניה היא, שלולא נאחז בקרנות הקלאסיקה, "זיכרון גורלי" לעולם לא היה מופק ככה זה בהוליווד של ימינו, שבה פרויקטים מתקשים לקרום עור וגידים אם אינם מבוססים על מותג מוכר. לכן, הסיפור של הסרט הזה מתמצת את המלכוד בו נתונה תעשיית הקולנוע האמריקאית בימינו: בלתי אפשרי לגייס תקציבים למוצרים שאינם עיבודים מחודשים של להיטי עבר, אבל בדיוק בגלל שהם כאלה, הקהל מלכתחילה שופט אותם בחומרה, וקשה להם לזכות באהדה. כלומר, הדרך היחידה להרוויח היא גם הדרך הבטוחה להפסיד, וזה מלכוד שגם פיליפ ק.דיק בעצמו היה מתקשה להתמודד עמו.
"זיכרון גורלי": חוץ מהגרסה המקורית, מהם העיבודים הטובים ביותר לכתביו של פיליפ ק.דיק?
"זיכרון גורלי": איפה ומתי רואים?
תפקידי האורח הגדולים של בריאן קרנסטון