שב"ק ס' באלבום "פרה פרה": שירי מחאה חריפים, הפקה בעייתית

לשב"ק ס' נשבר הזין. הם אפילו טורחים לכתוב זאת בחלקה הפנימי של אריזת האלבום החדש שלהם, "פרה פרה". אם מישהו פספס את המסר אפשר למצוא על הצד האחורי גם בקבוק תבערה. הם מצטרפים כאן לקבוצה הולכת וגדלה של אמנים שהחלו להביע קצת זעם מוצדק (או לפחות מורת רוח מעורפלת) בהשראת המחאה החברתית. בכל זאת ראפ הוא לא ז'אנר שפשוט להתבגר בו וקצת כעס בריא הוא הזדמנות מצוינת עבור גבר בוגר לשיר על משהו חוץ מבחורות ומסיבות ועדיין להריח כמו רוח נעורים.

קשה להאמין אבל "בעטיפה של ממתק", האלבום שהפך את שב"ק ס' לפסקול האולטימטיבי למסיבות כיתה, חוגג החודש את גילו המנטלי (15) ועם כל הרצון לרצות את הקהל עם עוד כמה תקיעות בחצוצרה לזכר הימים הטובים, הגיע הזמן לפנות מקום למשהו מעבר לעוד קטעים וסחטיינים. נכון שגם "כנען 2000" (אולי האלבום הטוב ביותר בתולדות ההיפ הופ הישראלי), "בום קרנבל" הקודם ובמידה רבה גם פרויקט "חלוצי החלל" של מירו וחמי כללו כמה אזהרות מפני טביעה בעולם החומר ומאנשי קרטון מזויפים, אבל שום דבר מהם הוא לא כמו החצי הראשון של "פרה פרה".

אלבום האולפן החמישי של שב"ק ס' והשני מאז האיחוד שלהם ב-2007 נשמע כמו יישום מדויק של רוב המלצות ועדת החקירה נגד "בום קרנבל". יותר מדי שירים מיותרים שהיו צריכים ליפול בעריכה? הנה תשיעייה מהודקת. הפקה מבולגנת מדי? קחו ריפים בדיסטורשן היישר מהאלבום הראשון כולל אחד יוסי פיין על הקונסולה. אי אפשר לבוא יותר בטענות על בלגן מיותר בסאונד ובכל זאת, מדובר בהפקה בעייתית.

גם אם יש כאן החלטה מודעת להחזיר את שב"ק ס' למקורות עם צליל רוק בסיסי, יש דרכים לעשות זאת בלי לאבד קשר עם ההיפ הופ של העשור הנוכחי. ליד הפקות עכשוויות של אנשים כמו אורי שוחט, מיכאל כהן ואייל "שקל" דוידי, השירים של "פרה פרה" נשמעים במקרים רבים כמו שאריות מחוממות מהניינטיז. גם בביצועים עצמם יש משהו מעט סטרילי. האנרגיה שמחשמלת כל הופעה של שב"ק ס' המאוחדת עוד לא מצאה את דרכה בחזרה לאולפן.

מה שמציל את "פרה פרה" הם הרגעים שבהם הכריזמה של מוקי, חמי, מירו ונימי מגבה כתיבה מוצלחת. זה קורה אחרי שיר הנושא החביב עם הרצף של "זה שוד" שנוקם את נקמת מעמד הביניים ("מתייקים ומטאטאים אותי, כל ראשון בחודש, כל חשבון זה עונש"), "לשבט:לקום" שצולב את תרבות הריאליטי עם בית פתיחה מבריק של מוקי ("מי זכה במיליון? מי המוקיון של המדינה? תעקוב כל העונה ותשרוף את האונה") ו"משיח" ששולח את כולנו לגיהנום אחרי שהמשיח מואס בספורט האקסטרים שהוא ישראל 2012 ("לא חלב, לא דבש, פה כולם אוכלים קש. זה לא מקום למשיח זה ניסוי שלא הצליח").

מכאן והלאה שב"ק ס' חוזרים לתמהיל הבטוח של התרברבויות, מסיבות והמנוני מוטיבציה מעדת "נופל וקם". אין בזה שום דבר רע (בעיקר ב"מה פתאום?" המצוין) ואין שאלה שהשירים האלה יעבדו יופי בהופעה חיה, אבל למשך עשר דקות רצופות בלבו של אלבום ממוצע הייתם יכולים להישבע ששב"ק ס' באמת מעוניינים לשנות משהו במקום רק לשבת על ענן. עשר דקות שמזכירות שמאחורי כל נוסטלגיית הנעורים הזו עומדת חבורת אנשים מבוגרים שנשבר להם הזין.

"בום קרנבל", אלבום הקאמבק של שב"ק ס', משאיר טעם לוואי
הצצה לסרט התיעודי על האיחוד של שב"ק ס'