הדמויות שהפכו את עורן במהלך סדרות

האם ידעו בתחילת הדרך יוצרי "שובר שורות" שוולטר ווייט יהפוך להיות מכל-אדם למפחיד-מכל-אדם? אם כן, מדובר בגאונות שמהממת אפילו יותר משהיה נדמה. וולטר מתחיל כל כך מיואש, מוכה ונדכא שלא ברור בכלל למה הוא יכול לקוות בחייו – מורה בבית ספר תיכון, חולה סרטן, עני ומובס שמטופל בבן בעל צרכים מיוחדים ובאשה בהריון. אין מי שלא יכול היה להזדהות עם הרצון הכל כך מובן טו פאק דה סיסטם.

אבל לאט לאט, כמו שהוא אומר זאת בעצמו – וולטר ווייט חדל מלהיות בסכנה והופך לסכנה עצמה. אין אדם לא צפוי יותר מזה שמאמין שאין לו מה להפסיד, ומשהוא מבין שהצליח לגנוב קלפים מנצחים מהיקום ולא להיתפס, הוא הופך להיות עוד הרבה יותר חמדן ומסוכן. וולטר מתאהב בדימוי החדש שלו, בהמצאת העצמי הזו באמצע החיים, ובכוח המפתיע שלא ידע שיש לו בכלל גישה אליו. הצופה לא מבין כבר אם הוא בעדו או נגדו, אבל לוולטר כבר לא אכפת – השינוי הושלם.

"שובר שורות" פותחת עונה חדשה בפרק משובח
בריאן קרנסטון: התפקידים הגדולים, מ"סיינפלד" ועד "שובר שורות"
"שובר שורות"- ארון פול מתכונן לעונה האחרונה: "זה ייגמר בדם"

אם "מלרוז פלייס" היא אבן הבוחן של אופרות הסבון של הפריים טיים, על תהפוכותיהן המופרכות, ודמויותיהן המקושקשות, הרי שאליסון פארקר, בגילומה ההו-כה-מעצבן של קורטני ת'ורן סמית', היא הסמל הבלתי מעורער שלהן.

מי שהתחילה כעובדת זוטרה במשרד פרסום, תמימה, חסודה, צדקנית וטובת לב, סיימה אותה כמפלצת מניפולטיבית, שקרנית תככנית ומשוחררת מינית יותר משחקנית פורנו ותיקה. כמו אלף סדרות אחרות גם "מלרוז פלייס" היתה אמורה להיות סדרה מגניבה על צעירים יפים ולבושים היטב שמתמודדים עם קשיי היום יום בקליפורניה השמשית, אבל סיימו כטלנובלה רצחנית שקאלט לצידה. בעוד דמויות אחרות שכיכבו בעונה הראשונה הושלכו מיד בסיומה, אליסון פארקר עשתה את ההתאמות הדרושות והפכה לגרוטסקה.

בטי דרייפר התחילה את "מד מן" בתפקיד האשה הזנוחה של האיש שסביבו העולם חג, דון דרייפר. ההתנהלות שלו, בתחילת הדרך, לא פגעה אז כמעט באף אחד מלבדה. דרייפר ייצרה אז אצל הצופים תחושות של אמפתיה כלפי מי שמייצגת האשה הכנועה החוקית של שנות החמישים - תפקיד מוגדר עם מעט מאוד מרחב תמרון. הסטטוס ההוא גרם לה לדיכאון, שבאותם ימים לא ניתן היה לטפל בו באמת, מה שכמובן עורר אצל הצופים חמלה של ממש.

אבל מהרגע שהיא התגרשה ונישאה שוב, בטי דרייפר כבר לא היתה בצד של הקורבן וכל אותו דיכאון שקודם לכן היתה לו סיבה טובה, הפך להיות מחולל לסדרת התנהגויות שלא יכולנו לקבל: רוע לב, קטנוניות ומעל לכל, אימהות גרועה. "מד מן" היא סדרה שעוסקת בשינוי וכל הדמויות בה עברו ועוברות תהליכים מרתקים. בטי דרייפר, בעצם לא עברה שום שינוי, ודווקא לכן היחס שלנו אליה השתנה, על אחת כמה וכמה כשבוחנים את דמותה לעומת אלה של פגי וג'ואני. והעובדה שהיא הפכה להר אדם בעונה האחרונה היא רק הציפוי על הקאפקייק.

"דוסון קריק" היתה עיירה שקטה ושלווה עת פרצה אליה בסערה ג'ן לינדלי, צעירה פוחזת מניו יורק שפעולותיה הפרועות ומופקרותה המוקדמת הביאו את הוריה להשליך אותה למגורים כפויים בבית סבתה הנוקשה.

מנציגתה המרעננת של רוח נעורים מרדנית ואינטליגנטית שזיעזעה את עולמו של דוסון הטרחן והבתול, היא הפכה לאורך העונות לסמל של מוסריות עייפה, צדקנות בלונדינית ושיעמום באופן כללי. מי שהיתה הבחורה שגילתה לדרי הקריק עולם של מיניות משוחררת ובריאה ונהנתנות משולחת רסן – כזו שראויה לגיל הנעורים, יישרה קו עם ג'ואי המתישה והציגה תצוגת תכלית של דודה המבוגרת הרבה מכפי גילה. העונש לא איחר לבוא: הסדרה הסתיימה במותה, כאילו יוצריה, שהבינו את טעותם, מכים על חטא.

דיוויד פישר החל את דרכו בשש העונות של סדרת המופת "עמוק באדמה" כשהוא שבוי במלכודת של הבן הטוב – דיוויד לא רצה להיות אדם בשר ודם עם תשוקות, פחדים, שאיפות אישיות ומגרעות. יותר מכל רצה דיוויד להיות אנדרטה לטוב ולנכון, רק שאלן בול, יוצר הסדרה פשוט לא נתן לו.

עם התקדמות "עמוק באדמה", דיוויד מגלה שהוא יכול לפתוח כפתור עליון בחולצה והעולם לא יקרוס. כך הוא הופך מהבן הלחוץ, השמרן, הא-מיני והנאמן עד טמטום, לאדם בזכות עצמו – הומוסקסואל שלא סובל משנאה עצמית, אדם שמסוגל לנהל זוגיות בריאה, לריב מבלי להתמוטט, ולומר "לא" כשיש צורך. כל הדמויות של "עמוק באדמה" התפתחו, גדלו והשתנו, אבל השינוי המרגש והאמיתי מכולם היה זה של דיוויד פישר.

מסדרת הפולחן "אריזה משפחתית" זוכרים שלושה דברים: את שיר הנושא המתקתק, את אב המשפחה השמנמן וטוב הלב ואת דמותו של סטיב ארקל, גדול השלימזלים שהיו במסך הגדול בשנות התשעים. אך מי שעקב לאורך השנים אחר הסדרה, שהלכה והידרדרה מעונה לעונה, זוכר אולי כי ארקל לא תמיד נשאר כזה: בעונה החמישית, בניסיונו הנואש למצוא דרך לכבוש את יקירת לבו לורה, הוא הצליח להמציא לעצמו אלטר-אגו אטרקטיבי בשם סטפן ארקל.

כך, הוא הפך בעצם למעין גרסה מודרנית ואפרו-אמריקאית של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: לעתים היה סטיב ארקל הישן והמוכר, חנון להפליא ובלתי מושך בעליל; ובמידת הצורך, השתנה לכדי סטפן המגניב וקר הרוח, שידע היטב כיצד לתפוס בנות ברשתו, וכמובן השכיל גם להקסים את לורה. הבעיה היתה, שבשעה כי בזהותו המקורית הפגין טוב לב וטוהר, הרי שהגרסה המוצלחת יותר לכאורה שלו התגלתה כראוותנית ולא סימפטית.

בשלב מסוים, נאלץ הגיבור להחליט אם להיות יפה מבפנים ומכוער מבחוץ או להפך. בסופו של דבר, לורה קיבלה את ההחלטה בשבילו, ומובן שהעדיפה את האופציה האותנטית. בכך, נתנה תקוות שווא לעשרות אלפי המעריצים החנונים של הסדרה, שעד היום ממורמרים על כך שהחיים זה לא מה שהבטיחו להם.

ב-23 עונותיה, גיבורי "משפחת סימפסון" לא גדלו ולו בשנה אחת, אבל זה לא אומר שלא השתנו. למעשה, הסדרה הציגה את אחת המטמורפוזות המקיפות בתולדות הטלוויזיה העכשווית: בארבע עונותיה הראשונות, בארט היה הגיבור, והומור משני יחסית אליו – בסך הכל עוד דמות במארג המשפחתי. כמו כן, עוצב אז כמעין אבא אמריקאי ממוצע, שחום המזג מאפיין אותו יותר מכל.

מכאן והלאה, חל השינוי – הומר תפס את מקומו של בארט כגיבור ומי שקווי העלילה נעים סביבו, וגם האופי שלו התהפך. מגבר טיפוסי, הפך לאישיות אקסצנטרית והזויה, ויחד איתו המהות של הסדרה קיבלה צבעים חדשים גם כן.

למעשה, אפשר אף לחלק את ההיסטוריה המפוארת של "משפחת סימפסון" לשניים – לפני המהפך של הומר ואחריו, מה שאומר כי ההתפתחות של דמותו היא מן הגדולות והמרכזיות שהיו באיזושהי יצירה טלוויזיונית בחצי היובל האחרון.

השתתפו בכתבה: לילך וולך, הדר טורוביץ' ואבנר שביט

עוד דמויות שהפכו את עורן? ספרו לנו עליהן בפייסבוק