בשיר "מכתש" הפותח את "האחרון", האלבום השני והנפלא של הזמר והגיטריסט רם אוריון, הוא מתאר באופן נוגה באמצעות מילותיו של המשורר דורי מנור את הפלא שבבהייה בירח ובארץ, העצומים והנצחיים, אל מול קוטנו של האדם, ההלך. הדימוי היפה זה הוא אולי תמצית ההוויה של אוריון, פועל שחור של רוקנרול, גיבור גיטרה אמיתי שמאחוריו נגינה עם הרכבים ואמנים רבים (רשימה חלקית: נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, בתרי זוזי, נוודי האוכף, ערן צור וכרמלה גרוס וואגנר, The Walking Man) והפקות אינספור (ביר7, דפנה והעוגיות, שילה פרבר, דיה רז, רוצי בובה), אבל הוא עדיין צנוע, רענן, נהנה באמת ממה שהוא עושה ולחלוטין מאוהב במוזיקה ובחיים. השילוב של שני המרכיבים האלה הניסיון והרעב הם אלה שהופכים את "האחרון" לאחד אלבומי הרוק הכי טובים שיצאו כאן השנה.
אוריון, שלפני שהוא זמר שמשתבח עם השנים וכותב שמשתפר, הוא קודם כל גיטריסט ומוזיקאי ענק, מביט גבוה אל הירח, ובוחר מראש ליצור אלבום גדול, בראש ובראשונה דרך המילים. על ידי שימוש בטקסטים של כותבים מוערכים, הוא שחרר מעצמו את הלחץ של כתיבת השירים, ובמקום זאת הקדיש את עצמו ללחנים ועיבודים יצירתיים לטקסטים של המשוררים דורי מנור, אנה הרמן ושמעון אדף, הסופרים דורית רביניאן ואסף גברון (שהוא גם שותפו של אוריון ל"הפה והטלפיים") וגם של מנהיג להקות "נערות ריינס", רועי פרייליך. רק שני שירים מתוך ה-11 שבאלבום הם פרי עטו של אוריון (אחד נוסף הוא קטע אינסטרומנטלי), אך נדמה שהוא כה שלם עם כל השירים, ושהם תפורים עליו היטב. במיוחד בולט הדבר בסינגל הראשון מתוכו והשיר הטוב ביותר באלבום ואחד משירי השנה "אהובתי בת החלוף" שבו בסיועה של ידידתו משכבר דפנה קינן הופכות המילים המשעשעות של רביניאן לבלדת רוקנרול מרגשת באמת, שבה מככבים צלילי פסנתר וכלי מיתר לצד נגינת הגיטרה המדויקת של אוריון.
זאת נקודה שראוי להתעכב עליה: אוריון בחר לתת כבוד למילה הכתובה, לשירה, לעברית, ובכך ללכת בעקבות מסורת עתיקה שנזנחה של הלחנת שירי משוררים. בכמה אלבומים ישראלים כבר אפשר לשמוע שיר של משורר, ועוד כזה שפועל כיום? ובכמה פעמים מתוך אלו הקיימים השירים זוכים לעיבודי רוק רציניים, מכבדים ומכובדים? ולו בגלל הבחירה הזאת וכמובן גם בזכות התוצאה המעולה - אוריון זכאי להערכה גדולה, בחוגים רחבים יותר מאלו המעריכים אותו מאוד כבר. ומי שמפחד משירי משוררים, אל לו לעשות כן במקרה זה. השירים שבחר אוריון נגישים מאוד, לעתים מצחיקים, והלחנים טוענים אותם באנרגיות רבות. כך בהמנון השיעמום והניכור "מהמ" ("א?מ?ר?ת??י: עו?ד מ?ע?ט א?מו?ת, ו?א?ת?? א?מ?ר?ת?? מ?ה?מ?") שכתבה הרמן, כך בשיר הפותח, כך ב"לא משנה" המכאני של גברון וכך גם ב"תדברי איתי שעות", גם הוא של רביניאן, שבכלל קשה להאמין שלא נכתב על ידי פאנקיסט.
כפי שבבחירת הכותבים אוריון מזהה כוחות רעננים, הוא עושה כן גם בבחירת המוזיקאים שמלווים אותו. לצד נגנים ותיקים משתתפים באלבום כמה מהיוצרים המבטיחים של הרוק הישראלי: קוסטה קפלן (חיה מילר), ניצן חורש (אלקטרה), ספי אפרתי (מוניקה סקס, אביב גפן ובלאקפילד ובעצמו זמר מוכשר), חברי להקת רוצי בובה וכמובן פרייליך שכבר הוזכר, ולצדם גם גלעד כהנא (ג'ירפות) ודפנה קינן (של העוגיות) הוותיקים יחסית. קשה לפספס את חדוות היצירה המורגשת בכל שיר ושיר באלבום, ואין ספק שלשיתוף נבחרת החלומות הזאת היה חלק בזה, כמו גם כמובן בעיבוי המלודיות היפות של אוריון.
דוגמה טובה לכך היא "עשן" שכתב לו פרייליך, פצצת ניו וייב משובחת ואחד השירים הטובים באלבום. אוריון הולך גם צעד אחד נוסף רחוק יותר ובאחד השירים - "הליכה" - מפנה את המיקרופון לטובת המשורר שמעון אדף (גילוי נאות: יש לחתום מעלה היכרות מוקדמת איתו), ששר את לחנו של אוריון למילים מצמררות שהוא עצמו כתב ("ה?ב??ט??חו?ן ש??ל?י או?ז?ל כ??מו? ד??ם מ?פ??נ?ים נ?ע?ל?בו?ת"). אם היה נדמה שהחלפת זמר-מבצע באמצע האלבום תישמע לא טבעית, ועוד כשהמבצע הנכנס הוא בכלל משורר הרי השיר משתלב בטבעיות בין שאר חלקי האלבום, הולם אותו, משתבץ בו היטב ומחדד אותו.
רבים מהשירים באלבום מדברים על אהבה, געגוע, יחסי גברים-נשים וסופן של מערכות יחסים. בחלקם יש עצב עמוק, ובחלקם הומור משובח ואופייני, אבל נדמה שרגש אחד מאוד נעדר מהאלבום והוא הכעס, וחבל שכך. אוריון אמנם כבר יוצר ותיק והשירים שלו ברובם מפויסים או לפחות משועשעים, והגיטרות שלו בהחלט לא נחות לאורך האלבום, אבל כשהוא טעון בכל כך הרבה אנרגיות ובמעמדו כאמן רוק חשוב, קשה שלא לחוש החמצה שבהיעדר התייחסות למציאות החברתית, הפוליטית והתרבותית, התייחסות שאינה זרה לאוריון. "האחרון" הוא בהחלט מצפן מוזיקלי, מים מתוקים באמצע המדבר שבו מצוי הרוק הישראלי, אבל לכן האחריות עליו היא גדולה ומכופלה.
לקרוא לאלבום בשם "האחרון" זו כמובן הצהרת כוונות (גם לפוריטנים הצעירים יצא לפני מספר שנים אלבום שנקרא "האלבום האחרון"). מבין בני דורו, אותו דור זהב של הרוק הישראלי, אוריון הוא אכן אחד האחרונים שמחזיקים מעמד ולא ממחזרים את עצמם לדעת או שוקעים בבינוניות. הוא בהחלט יכול להרגיש ובצדק שהוא ניצח כשהוא שר את השיר הסוגר של האלבום, שנקרא "ניצחון 2.0" (כי באלבום הקודם, "כן", כבר היה לאוריון שיר בשם "ניצחון"). בראיון לוואלה! תרבות לקראת צאת האלבום הוא אמר כי "יש משהו קיומי בהווייה של יוצר שמפחד יום אחד 'לאבד את זה', שכתבת את השיר הטוב האחרון שלך ואתה האחרון שיודע שזה קרה גם כי אתה רואה כאלה שזה בדיוק מה שקרה להם". אוריון יכול להירגע, הוא בהחלט הולך קדימה, וגם אם האלבום הזה באמת יהיה האלבום "האחרון" שלו, הרי שהוא פשוט אלבום מצוין.
רם אוריון מארח את אסף גברון בשיר בחזרה
מה אתם חשבתם על האלבום של רם אוריון? ספרו לנו בפייסבוק