סוף החופש הגדול יחזיר את השליטה למבוגרים

בדומה לרחוב על שמו היא קרויה, גם סדרת הטלוויזיה "אלנבי", קצת עוברת מתחת לראדר. למרות אינספור כתבות יחצנות שבמרכזן בנות הקאסט מראות מה הן למדו לעשות על עמוד, "אלנבי" לא מצליחה לייצר דיבור, וחבל. כי יש בה חן ואותנטיות מיוזעת, אבל לא ממאמץ, מהקיץ. בניגוד לספר עליו היא מבוססת, "אלנבי" היא סדרה מוצלחת למדי שמצליחה לייצר סקס אפיל מבלי להיות מביכה או סליזית מידי. היא בטח לא דרמה כבדת משקל או יצירה מטלטלת, אבל בהחלט כן בידור אפקטיבי ולא מעליב – מצרך מאוד נדיר במחוזותינו בימים אלה. ועכשיו שהילדים חוזרים לבית הספר, אפילו לא צריך לדאוג שייכנסו לסלון בזמן שצופים במורן אטיאס או רומי אבולעפיה מדגימות את שיטת סטניסלבסקי.

עבור מי שכניסה לקניון היא לא בילוי, אלא צורך טורד כזה או אחר כמו רכישה מיידית וזריזה של מתנת יום הולדת שנשכח, השלמת קניות הסופר למתכון מתוכנן או גיחה ממוזגנת לסרט, החופש הגדול הוא סיוט. בעיני כל מי שאין לו ילדים, וגם בעיני מי שכן, אבל זה עוד לא הוריד ממנו את שאריות המיזנטרופיות – עשרות בני נוער שלא יודעים להשתמש בתיבת התהודה שלהם במרחב סגור, שמרצרצים במעברי הקניונים כאילו היו מוכי קפאין, ושנעים רק בלהקות כך שאי אפשר לעקוף אותם, הם שליחיו של לוציפר. השקט הנעים והקריר ואפשרות התנועה החופשית שמשתררים עד שעות הצהריים בקניונים מתחילת ספטמבר הוא מתנת משרד החינוך עבור מי שכבר השיג את תעודת הבגרות שלו.

השבוע עלתה בארצות הברית העונה השנייה של "בוס", וב-5.9 היא תגיע גם אלינו ב-yes בתזמון מושלם עם פתיחת שנת הלימודים. אם העונה הראשונה מעידה במשהו על זו שתבוא אחריה, הרי שמתבקש להניח שסצנות הסקס החמות צפויות לחזור על עצמן, בתצורה כזו או אחרת. דרמה קודרת על פוליטיקה ורוח האדם בצד, "בוס" הביאה איתה ניחוח לא מרומז בכלל של מין חייתי, כמעט פורנוגרפי ולא אמין בשיט – אבל מחרמן בטירוף, כזה שאפשר לראות רק אחרי שהילדים סיימו שיעורים והונחו אחר כבוד במיטותיהם. משחק מקדים? אם תרצו, למה לא.

היציאה לאור בעברית של הספר השערורייתי-זימתי-מדובר "50 גוונים של אפור" מתוכננת לספטמבר, ומה יותר מתאים מזה? יחד עם הסיית הזמזום המתמיד של ילדים סביבן, יוכלו הנשים והאימהות – וכל גבר שיבחר בזה, לא שאנחנו שופטים חס וחלילה – להתפרקד בשקט יחסי עם הספר שכונה באלגנטיות "פורנו אימהות". עד הרגע הבלתי נמנע של שליפת השניצל ופתיתים ועטיית הפאסון של "איך היה בגן, חמודי?", יוכלו כל אישה ובת להדליק לעצמן את נר השבת שלהן, בפרטיות ביתן ומיטתן. כמו שזה נראה מההייפ הבינלאומי – ספטמבר של "50 גוונים של אפור" עומד להיות חם מהרגיל.

מה כל כך מסעיר בספר "50 גוונים של אפור"?

הבעיה האמיתית בחודשי הקיץ היא לא הלחות המזעזעת והזיעה הבלתי פוסקת, אלא העובדה שכבר אי אפשר להפיג את כל אלה בשכשוך מרענן. לאנשים העובדים מבינינו אין הרבה הזדמנויות ללכת לים, פה ושם אחרי העבודה ובעיקר בסופי השבוע. אבל מהרגע ששעת האפס יצאה להפסקה לחודשיים, התיכוניסטים שורצים בכל שעות היום, כל יום, ברצועה הצרה והמסכנה שלנו. בחבורות, בבודדים, עם נרגילות, בלי שמשיות – טיפת השלווה היחידה שעוד היתה יכולה להפוך את יולי-אוגוסט לנסבלים מעט יותר הולאמה בידי בני טיפשעשרה שעדיין לא מתביישים להחזיק שמן גזר ביד אחת ובקרדי בריזר בשנייה. כעת, עם תום החופש הגדול, ילדי הטיגון העמוק יחזרו לחרישה לבגרויות ואנחנו, אנשי הפלורסנט, נוכל לנכס מחדש את החול והגלים.

סרטים איטיים ומהורהרים על מערכות יחסים, הם לא הדבר הראשון שעולה לראש כשנגמר החופש הגדול. אבל "הוואלס האחרון", שביימה שרה פולי, הוא דווקא רגע קולנועי כן ומרגש שלא כדאי לכם לוותר עליו. על פניו, הסיפור הוא שחוק: גבר ואשה נשואים, אשה פוגשת גבר אחר, מתלבטת וכך הלאה. אבל פולי מצליחה לחטט עם בפצע בעדינות הדרושה כדי לעשות זאת לאורך זמן מבלי לגרום לנזק בלתי הפיך. ובכנות, כמו בכנות יש גם עירום פרונטלי מלא (בכיכובן של שרה סילברמן ומישל וויליאמס המצוינות בלי קשר), וסצינות מין מפתיעות. עירום פיזי ונפשי שיותיר אתכם נוגים, בקטע טוב.

זוכרים את החוויה של נסיעה בתחבורה ציבורית בלי אוזניות? הרי לא תמיד רוצים לשמוע מוזיקה, או להקשיב לתוכניות אירוח ברדיו. אבל בקיץ פשוט אין ברירה אחרת. כשאתם יוצאים מהבית בלי אוזניות, ומתכננים לנסוע בתחבורה ציבורית, רבים הם הסיכויים שתשמעו מוזיקה, בין אם תרצו בכך או לא. האשם: הזאטוט המעצבן שהחליט לשים שירים ברמקול של הטלפון הסלולרי. אז עכשיו הם והטלפונים שלהם חוזרים לבית הספר, ואם אתם לא נוסעים בשעות בהן הם מגיעים מהבית למוסד הלימודים ובחזרה, אולי סוף סוף תוכלו לקרוא ספר או עיתון. או, במקרה קיצוני, פשוט לשבת בשקט ולחשוב כמה טוב זה שהקיץ נגמר.

איזה עוד דברים אתם מתכננים לעשות עם תום החופש הגדול? ספרו לנו בפייסבוק