נפלו בעריכה: תניחו לנסיך הארי עם תמונות העירום

רק שבוע לפני יום השנה ה-15 למותה הטרגי של אמו הנסיכה דיאנה, (בנסיבות פפראציות שמזכירות ומצמררות), הנסיך הארי הסתבך בתמונות עירום שובביות מהבילוי שלו בלאס וגאס. זה מצחיק, כי נסיכים עירומים זה תמיד מצחיק, ומפני שבאופן כללי יש משהו שמשיב את האיזון ליקום כשגם היפים, עשירים, מפורסמים, נתפסים בקלקלתם.

אבל אחרי שמנקים את השמחה לאיד הרגילה שמוגשת כמעדן על השולחן של פשוטי העם, בסך הכל אין מה לקנא בחייו של הנסיך הארי לבית ווינדזור מוויילס. הארי, שעדיין אפשר לזכור את פרצופו הקטן כפעוט ג'ינג'י שמנמן ושידעו עליו עוד לפני שידע לעמוד על שתי רגליו שנולד כאופציה ב', ושסביר להניח שיבלה את רוב חייו תחת הצל הארוך שיטיל עליו אחיו הבכור והמוצלח, אחרי שהמלכה תואיל בטובה סוף סוף להיאסף אל אבותיה ואביו הקר כדג גם הוא ילך אל עולם שכולו תה של חמש.

בסופו של עניין, ומבלי להזיל דמעות קרוקודיל מיותרות – הנסיך הארי נולד לחיים נטולי בחירה כמעט, להורים שתיעבו זה את זו, והתייתם מאמו באופן שלא ממש מאפשר להתאבל באופן פרטי. הארי חגג בלאס וגאס (בואו נחסוך את מיחזור "מה שקורה בוגאס נשאר ב-") כמו רבים מילדי השמנת של העולם, באופן שאינו מושחת או בלתי מתקבל על הדעת יותר מרוב התעלולים המגוחכים ומנפחי האגו של סטודנטי "ליגת הקיסוס". ביג פאקינג דיל.

הנסיך הארי הוא לא לינדזי לוהן שמסתובבת נטולת תחתונים, מסטולה מהתחת; הוא לא בחר להקריב את הפרטי בחייו בשביל קריירה כלשהי, הוא לא מרוויח פריים טיים בטוק שואוז כשהוא מועד וחוזר לקאמבק הוליוודי, ולמעשה עשה כל שביכולתו כדי להרחיק עצמו מהמשפחה הלא תפקודית ומעיני המצלמות. כל כך בקלות ובאופן טרגי יכול הארי להחליק אל המשבצת שבה סיימה אמו את חייה, שזהו תסריט שכמעט כותב את עצמו. בבריטניה חסו על כבודו כי הוא נסיך, שאר העולם יכול לעשות זאת דוקא כי הוא אנושי. ואולי הפעם אפשר לעשות זאת לפני שכולם יכו על חטא בדיעבד?

למרות הלחץ: הסאן יפרסם את תמונות העירום של הנסיך הארי

כמעט צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שבעיצומה של עונת הקיץ מגיעה לאקרנים קומדיית פעולה בלי אפקטים, גיבורי על או דמויות קומיקס, אבל זה באמת קורה. קוראים לה "לפגוע ולברוח", זהו הסרט העלילתי הארוך הראשון שמביים הקומיקאי דקס שפרד, ובהתאם לשוני שלו ממה שיש היום בקולנוע, מקורות ההשראה המוצהרים שלו מגיעים מימי קדם – שלהי שנות השבעים, שבהם היו עושים להיטי מירוצים בסדר הגודל של "הפרחח ובת השריף".

כמו שם, גם כאן הגיבור (שמגלם שפרד עצמו) הוא גבר לא מיושב, שחורש את כבישי אמריקה במכוניתו. במקרה זה, המטרה של המסע היא להוביל את יקירת לבו המהוגנת (קריסטן בל) לפגישה החשובה בחייה. הדבר עומד בסכנה בשל דמויות מפוקפקות מן עברו שמגיחות כדי להוריד אותו מהמסלול, והוא מתמרן ככל יכולתו כדי להישאר בדרך הנכונה.

הסרט עצמו כמעט ולא סוטה מהדרך הזו, ומשכיל רוב הזמן לשמור על קצב גבוה: בתסריט שלו יש יותר חורים מאשר בצמיג מפונצ'ר והוא גם אוורירי כמוהו, אבל הדמויות מעוררות הזדהות, המרדפים סוחפים למדי, רוב הבדיחות טובות ויש כמה סצינות ממש מעולות. למעשה, חוץ מקו עלילה מיותר לגמרי בכיכובו של טום ארנולד, הכל בו בסדר גמור – וההנאה מינורית, אבל עדיין קיימת.

כמו סרטי המירוצים הנושנים שעליהם הוא מתבסס, גם "לפגוע ולברוח" לא משאיר כלום בתום הצפייה, אבל זה לא נורא, כיוון שמלכתחילה לא התיימר לכך. בהתאם לשמו, הוא פוגע, בורח ואז נעלם, אבל כל עוד שהנסיעה נמשכת, אפשר להתרווח בנוחות במושב האחורי.

מה עוד אסור היה לפספס השבוע? ספרו לנו בפייסבוק