כאשר עולה אהוד בנאי לבמה במועדון צוותא בתל אביב ומתיישב על כסא במרכזה, קשה שלא להבחין עד כמה הוא נראה לאה ועייף. האווירה חגיגית למדי - מדובר במופע על פי אלבומו החדש "באופק אחר", המציג עיבודים קאמריים לשיריו מכל הזמנים. הזירה חגיגית לא פחות, כאשר באותו המועדון עשה בנאי את ראשית דרכו המוזיקלית לפני כ-25 שנים, עם להקת הפליטים כמו גם עם אופרת הרוק "מאמי". עכשיו הוא מתיישב כדי לסכם את הדרך הארוכה שעבר מאז, עם עיבודים מעט אחרים.
הופעות מסוג זה, באופן נפוץ למדי, נעשות כשהאמן והקהל ישובים, ואולם לא מדובר בפרט טכני זניח בלבד. אם נכתוב זאת ברוח שפת השירה המיוחדת של בנאי, מגדולי כותבי השירים בדורנו, הרצופה שיבוצים ודימויים מהתנ"ך דרך זוהר ארגוב ועד מאיר אריאל, הרי שהדבר מזכיר את הפרק הראשון של "שירי סוף הדרך" המפורסמים של לאה גולדברג: אחרי ששר תמיד עד כמה הדרכים שעבר יפות, ארוכות וקשות "באופק אחר" הוא הרגע המטאפורי שבו אהוד בנאי הזקן מתיישב לנוח בצד הדרך.
ברגע זה, דומה בנאי למורה דרכים, נווד ותיק, מספר סיפורים מנוסה ואשף זיכרונות, המכיר את הדרכים שעבר על בוריין, מזהה כל אבן וכל פרח, ומתאר אותם במלוא יופיים. המסע הוא הנושא המרכזי בשיריו של בנאי ובפרט כפי שהם מתהווים באלבום; אם זה המסע של איש הציפור ב"בוא הביתה", או ב"מלנכולי", וכמובן במוטו "את הדרך אלייך אכתוב בתוך שיר" בשיר הפותח "אביא לך". ההיכרות של האמיתית של בנאי עם הדרכים האלה, היא שמאפשרת לו לצבוע אותם מחדש באמצעות העיבודים המפויסים שיצר המפיק המוכשר עמי רייס, לשעבר איש אלג'יר ומי שהיה מופקד על מלאכה דומה אם כי חופשית יותר שנעשתה באלבום "אוטוביוגרפיה" של כנסיית השכל.
נראה שזה זמן טוב לסיכומים והעלאת זיכרונות עבור בנאי, כאשר זה עתה יצא ספרו החדש, "זה המקום", ובמקביל הוקדש אלבום מחווה לאלבום הבכורה שלו על ידי תלמידי בית הספר Muzik. אולם בנאי לא התחיל לסכם רק עכשיו את הקריירה המפוארת שלו, אלא מוקדם הרבה יותר. ב-15 השנים האחרונות הוציא בנאי שישה אלבומים, ("ענה לי
" מ-2004 ו"רסיסי לילה" שיצא לפני שנה), שניים מתוכם בלבד כוללים חומר מקורי והיתר אוסף בהופעה ("ממשיך לנסוע"), אלבום זמירות ("שיר חדש"), אוסף בי-סיידס ("טיפ טיפה") וכן האלבום החדש. בנאי אוהב את הדרכים, אוהב את הזכרונות ומספר אותם טוב מכולם, אבל בניגוד למסופר בשיריו, נדמה שהוא לא הולך, הוא הפסיק לנסוע.
כך זה מרגיש גם באלבום הזה, שברוב המוחלט של שיריו מציג פרשנויות יפות ולעתים גם מרגשות, אך שאינן מחדשות הרבה וברובן חלשות מהביצועים המקוריים. אין בכך בכדי להפחית מיופיים של השירים של בנאי כמו מגודל הציפיות המונח על אמן בסדר הגודל שלו, ואין ספק שהוא אף יוצא נשכר מהפרויקט הזה בכמה מישורים. בראש ובראשונה, העיבודים מדגישים את המלודיות היפות של בנאי, שעמדו תמיד בצל הכתיבה הייחודית שלו. בשירים מסוימים, ובהופעה זה קורה יותר מאשר באלבום, העיבודים מביאים את בנאי לשיר ממש ולא רק לשיר-לדבר כדרכו בקודש, והדבר מחמיא לו.
אלמנט יפה נוסף נובע מההחלטה לבחור לשבץ גם כמה שירים נשכחים יחסית מהקריירה של בנאי, ובכך לאפשר להם חיים מחודשים (שלא תטעו, כמעט כל השירים הם להיטי ענק מפורסמים). כך למשל, שיר הזיכרון "הופעת מילואים" מתוך "ענה לי", שמצמרר יותר מתמיד, כך "נגעת בצמרות העצים" שזוכה לעדנה, וכך גם ב"עיירה בדרום" המפתיע והמוצלח מאוד מתוך "מאמי", במקור דואט מחאה זועם עם מזי כהן ועכשיו סיפור עצוב ומרגש שמבוצע יחד עם חברת ההרכב, הצ'לנית הנפלאה מאיה בלזיצמן בעלת מגע הזהב (זו גם ההזדמנות לציין לטובה את העבודה המדויקת של שאר הנגנים: גליה חי, חן שנהר וניצן קאנטי).
לצד זאת, כאמור, ישנם שירים שהעיבוד לא מחדש בהם דבר, וחבל שבנאי לא העז יותר בבחירותיו. מפתה לדמיין מה היה קורה אילו בחר לחדש שירים כמו "רחוב האגס 1" או ג'מלי פורוש", למשל, או מנגד להתפרע עם עיבוד קאמרי מפתיע דווקא ל"זמנך עבר" במקום לגרסה הצפויה ל"היום". ישנם באלבום גם שני שירים חדשים, "על דרך שיר" המבוסס על בלדה אירית ו"הסביבה, הזמן והמצב". שניהם יפים, אך קשה לומר עליהם שהם מראים על כיוון חדש או התקדמות.
שתי הערות לסיכום, שני צדדים לאותו המטבע. בשיר אחד בלבד מאפשר לעצמו בנאי להתרגש באמת, לשיר במלוא גרון ולהצליח באמת להגיע לשיא, וזה דווקא הפיוט "אודה לאל". לא שיריו שלו, לא שירי המחאה מתחילת הדרך וגם לא שירי האהבה המאוחרים, אלא התפילה. מנגד, "עיר מקלט", משיריו הראשונים והגדולים (רייס ובנאי עושים יפה שהם נותנים קרדיט לתלמידי Muzik על ההשראה לעיבוד השיר), זוכה לעיבוד קודר במיוחד, ובנאי נשמע בו עייף מתמיד. כאשר הוא שר "חייב לצאת, חייב לזוז", הוא נשמע כאילו אין הוא מסוגל להמשיך בדרכו, כאילו הוא "בכוחותיו האחרונים" באמת, כמאמר אותו השיר, וכאילו אין הוא יכול לברוח לאותה עיר מקלט. האם "באופק אחר", כדרכם של אלבומים מסוג זה, הוא אכן סוף הדרך? האם הוא מסוגל להפליג לנופים אחרים? הלוואי שיחזור אליו הבלוז.
אהוד בנאי בספר "זה המקום": עלול לאבד את הקוראים החילוניים
מה אתם חושבים על המשך דרכו של אהוד בנאי? ספרו לנו בפייסבוק