סדרת סרטי ג'ייסון בורן, או כפי שהיא מוכרת בארץ, "משהו עם זהות", היא אחד מסיפורי ההצלחה המפתיעים ביותר בקולנוע האמריקאי של שנות האלפיים. סרטי ריגול שבהם את הגיבור הקשוח מחליף מאט דיימון בעל פני התינוק, את הלוקיישנים האקזוטיים מחליף צילום ריאליסטי ורועד, ואת הסובייטים/ערבים הרעים מחליפים אנשי השירותים החשאיים של ארצות הברית, שהפכה לאויב המר ביותר של עצמה - ובכל זאת הצליחו להאפיל אפילו על ג'יימס בונד.
זאת היתה הצלחה אדירה בשביל מאט דיימון והבמאי פול גרינגראס, אבל יותר מכל, מתברר, הסרטים האלה הם סיפור ההצלחה של התסריטאי טוני גילרוי.
גילרוי כתב את כל שלושת הסרטים הראשונים בסדרה. במקביל, הוא התחיל קריירה גם כבמאי לגמרי לא רע ("מייקל קלייטון", ו"משחקי ריגול" הכל כך לא מוערך מספיק). כשדיימון וגרינגראס החליטו לפרוש מהסדרה, והאולפן החליט כפי שאולפנים נוהגים להחליט להמשיך את הסדרה אף על פי כן ולמרות הכל, גילרוי קודם לתפקיד במאי, ועליו הוטלה המשימה הבלתי אפשרית: לעשות סרט ג'ייסון בורן בלי ג'ייסון בורן.
אז לא, ג'ייסון בורן לא פה. מדברים עליו, אבל לא רואים אותו. הסרט מתרחש בעולם של סרטי "זהות" הקודמים, וכמה דמויות חוזרות להשתתף, אבל מלבד תמונת פספורט אחת על מסך מחשב, אתם לא הולכים לראות פה את מאט דיימון. ובכל זאת, הסרט מבטיח למי שאהב את "בורן" עוד מאותו הדבר.
את זה שג'ייסון בורן לא היה האדם היחיד שהקריב את זהותו כדי להפוך למרגל-על בתכנית "טרדסטון" כבר ידענו מהסרטים הקודמים. מה שאנחנו לומדים עכשיו זה ש"טרדסטון" לא היתה התכנית הניסיונית היחידה שהשירותים החשאיים מאוד של ארצות הברית הפעילו כדי ליצור מרגלי-על. במקביל, פעלה גם תכנית "אאוטקאם", שתוצריה הם חיילים עם אינטליגנציה של הייטקיסטים, יכולות פיזיות של ספורטאים אולימפים ומהירות תגובה של יונקי דבש אבל רק כל עוד הם לוקחים פעם ביום את הגלולה הכחולה והגלולה הירוקה. בכך יצרה אמריקה שילוב מנצח של ג'יימס בונד וסבתא שלכם.
כל זה פעל נהדר עד שהגיע ג'ייסון בורן, לטעון שאכלו לו, שתו לו וגנבו לו את הזהות, והתחיל לעשות בלאגן. האנשים שבראש הפירמידה (ביניהם אדוארד נורטון, מאמי אפילו כשהוא מניאק) מגיעים למסקנה שהעניין לא שווה את כאב הראש ומחליטים לחסל את כל העסק, על כל משתתפיו ומתנדביו והשירותים הנ"ל, יש לציין, לא מאמינים בפיטורין המלווים בפיצויי פרישה, אלא בדרכים חד-משמעיות יותר. אחד מאותם מרגלים על כדורים, ארון קרוס (ג'רמי רנר) ניצל מניסיון הפיטורים, אבל זה משאיר לו את הבעיה איך ישיג עכשיו את הגלולות הכחולות והירוקות? לצורך זה הוא נדרש למצוא את המדענית רייצ'ל וייז (ככל הנראה האישה היפה ביותר בעולם שמסוגלת לגלם מדענית מבלי שזה יעורר שמץ של גיחוך) שעבדה בפיתוח גלולות הפלא.
כל התהליך הזה, שמביא את ארון קרוס גיבור הסדרה החדש - אל מה שצריך להיות נקודת ההתחלה של סיפורו, נמשך יותר מחצי סרט, שמורכב ברובו הגדול מקרוס מבלה בקמפינג באלסקה בעוד קודקודי המודיעין דנים באירועי הסרטים הקודמים. זה מה שקורה, מתברר, כשנותנים סדרת ריגול לתסריטאי: מקבלים הרבה יותר דיבורים מאקשן. השינוי הוא לא בהכרח לרעה: הטקסטים הכתובים ומשוחקים היטב הם בהחלט שינוי מרענן לעומת סרטים בסגנון "מהיר ועצבני", שבהם כל מה שממלא את הרווח שבין סצינת אקשן אחת לאחרת הוא ג'אנק. ובכל זאת, מי שהלך לסרט-בורן מתוך ציפיה לראות הרבה מכות, מרדפים ופיצוצים, עשוי להתאכזב כשיקבל במקומם בעיקר דיבורים.
ג'רמי רנר הספיק בתוך שנה אחת לתפוס לעצמו מקום טוב בשלושה פרנצ'ייזים מובילים: "משימה בלתי אפשרית", "הנוקמים", ועכשיו גם "זהות XXוXה". יש לזה סיבה טובה: האיש יודע את העבודה, ואם מחפשים מישהו שימלא סוף סוף את מקומם של כל כוכבי העבר שמצטופפים ב"בלתי נשכחים" בתור האיש שאקשן הוא שמו אמיתי, רנר הוא בחירה טובה. אבל, במקרה הזה, זאת גם הבעיה. חלק מהקסם של סדרת "זהות" היה שמאט דיימון לא נראה כמו כוכב אקשן. ג'רמי רנר בתפקיד ארון קרוס נראה כמו אחד שאין לו בעיה לכסח לך את הצורה. מאט דיימון בתפקיד ג'ייסון בורן נראה כמו אחד שאולי יכול לעשות את זה, אבל ירגיש נורא לא נעים אחר כך.
הדבר החשוב האחר שחסר בסרט מלבד אקשן הוא סוף. אחרי שהעביר כמעט שעתיים עם ארון קרוס, גילרוי מגלה שבתור מה שאמור להיות סרט אקשן, הסרט שלו כמעט נטול אקשן. לכן אנחנו מקבלים בקצה הסרט "קרב בוס": דמות חדשה, שעד אותו רגע קיומה אפילו לא הוזכר, מגיחה אל המסך אך ורק כדי לנהל מרדף (מוצלח. אין תלונות) אחרי קרוס. ואז הסרט נגמר. מה קרה אחר כך? האם קרוס נקם את נקמתו? האם הוא יצליח להימלט? האם הוא בכלל יפגוש אי פעם את אדוארד נורטון? הצטרפו אלינו בסרט הבא.
כאן מתגלה המהות האמיתית של "זהות גנובה": יותר משזה סרט, זה פיילוט לסדרה חדשה, בורן 2.0, עכשיו עם יותר רנר. גילרוי מצליח לעשות סרט ג'ייסון בורן בלי ג'ייסון בורן, אבל לא עושה עם זה הרבה, רק מראה שאפשר. בתור פיילוט, הסרט עובד: הוא מסקרן, הדמויות נחמדות והוא משכנע שכדאי לנו להמשיך לצפות בעלילותיו של ארון קרוס גם בהמשך. אבל אם אתם חושבים שבמחירו של כרטיס קולנוע אמורים להיכלל התחלה, אמצע וגם סוף, אתם עלולים להרגיש קצת מרומים.
ג'רמי רנר הוא לא היחיד שגנב תפקיד ראשי
אהבתם את הסרט? דברו על זה בפייסבוק