חיותה וברל הם אישה ובעל, בני שמונים פלוס, שמתייסרים בייסורי הזקנה ובתחושה שהעולם סביבם הולך ומתרחק מהאידיאלים הסוציאליסטים, שטיפחו בצעירותם. על כן, הם מחליטים יום בהיר אחד לשים קץ לחייהם. הסרט מלווה אותם במהלך היום בו הם עורכים את ההכנות לסיום החיים. תחושה של תוגה עמוקה ואותנטית מלווה את "חיותה וברל", סרט הביכורים של עמיר מנור, שסרטו הקצר "חורבה" על רוצחי אסף שטיירמן זכה בעבר לתהודה.
"חיותה וברל" התחיל את דרכו כסרט גמר קצר בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אך בסופו של דבר התפתח לסרט באורך מלא. זהו סרט עצוב, אפילו שובר לב, על חיים שמסתיימים בתחושה של פספוס. זאת אולי גם הסיבה שליהוקו של יוסף כרמון לתפקיד הראשי בסרט הוא מרגש ונכון כל כך. כרמון, שמזוהה יותר מכל אחד אחר עם יצירתו התיאטרלית של חנוך לוין, לאחר ששיחק אצלו במשך שנים עשרות תפקידים של אנשים שפספסו את חייהם, מביא הרבה מהעולם הלויני לתוך "חיותה וברל". משחקו האנושי, הרגיש, הכל כך אותנטי הוא עבודה אדירה ומפתיע שהוא יצא בידיים ריקות מטקס פרסי אופיר האחרון. רבקה גור, גם היא שחקנית עם לא מעט שעות לוין, עושה עבודה נהדרת בפני עצמה בתפקיד חיותה. לצד שני הקליברים, מבליחים בתפקידים אפיזודיים גם אפרת בן צור, הגר בן-אשר, שי אביבי, רותם קינן, ירון ברובינסקי, איתי תורג'מן ועוד.
"חיותה וברל" משתייך לקטגוריה חדשה ומעט מתעתעת בקולנוע הישראלי. מצד אחד מדובר לכאורה בסרט פרינג' דל תקציב, שהופק בתמיכה נמוכה מאוד של קרן הקולנוע הישראלי - כ-50 אלף דולר בלבד לעומת 300 אלף דולר לסרט ממוצע. מצד שני, עומד מאחורי הסרט מפיק ותיק ומבוסס כמו אסף עמיר ("למלא את החלל", "כנפיים שבורות"), והנטייה הכללית של יוצריו היא לטשטש את סממני הפרינג' ולהציג אותו כסרט של הזרם המרכזי. מקרה דומה, אגב, חווינו השנה גם עם "המשגיחים", עוד סרט עם תקציב שעמד על כרבע מהממוצע, שהתעקש להימלט מהשיוך האלטרנטיבי ובסופו של דבר עשה מסע לא רע בכלל בקופות ובמועמדויות לאופיר. קשה עדיין להעריך האם ההסוואה הזאת של סרטי פרינג' כסרטי מיינסטרים עושה יותר נזק או תועלת לתעשיית הקולנוע, אבל התופעה עצמה היא מסקרנת ומעניין לראות לאן הדברים יתגלגלו. מה שבטוח הוא שבזכות ההסוואה הזאת גם "המשגיחים" וגם "חיותה וברל" הרוויחו הפצה רחבה ומושקעת, שסרט פרינג' ממוצע יכול רק לחלום עליה.
ובחזרה לסרט - עמיר מנור מצטרף כאן לרשימה ההולכת ותופחת של במאים מצוינים בקולנוע הישראלי. ב"חיותה וברל", כל פריים וכל תנועת מצלמה (של הצלם המחונן גיא רז) הם מעמיקים ומנומקים, רבי השראה ומהדהדים לאינסוף. אין כאן מהוקצעות לשם מהוקצעות או כיסוי טכני של המתרחש מול המצלמה, אלא בריאת עולם בדיוני באמצעים קולנועיים. גם העבודה של מנור עם השחקנים רגישה ומדויקת, והיכולת שלו לספר את הסיפור הזה מתוך אמפתיה מובהקת עם הדמויות האלו, שמבוגרות ממנו בקרוב לחמישים שנה, אינה מובנת מאליה. אם יש טענה כלפי הסרט הזה, ולמען האמת הטענה הזאת משותפת ללא מעט סרטים ישראליים שהוצגו כאן במהלך השנה, הרי שהיא מכוונת כלפי התסריט.
כאמור, יש הרבה במאים מצוינים בקולנוע הישראלי, אבל הסרטים שלהם נופלים פעם אחרי פעם על התפתחויות עלילתיות לא משכנעות, סיומים לא ממוצים, מבנים פגומים ועוד כהנה וכהנה. יכול להיות שהגיע הזמן שהבמאים המקומיים יוותרו על הטהרנות שלהם לגבי "תאוריית האוטר" וייעזרו בתסריטאים מקצועיים שיעבדו לצדם. עושה רושם, שגם "חיותה וברל" היה מרוויח משדרוג בכתיבה, היות וכנגד הבימוי המצוין, הסרט נקלע להאטה מיותרת במערכה האחרונה וגם מבזבז לא מעט מהקרדיט שצבר בסצנה אחת ארוכה, דברנית ומיותרת לקראת סופו, שעושה השוואה גסה מדי בין הקמילה הגופנית לקמילה האידיאולוגית. הסצנה הזאת פוגמת גם בסגנון של הסרט וגם בעוצמתו המצטברת. יחד עם זה, עדיין מדובר כאן בעבודה מרשימה ומיוחדת מאוד שלא כדאי להחמיץ.
"חיותה וברל": ראיון בלעדי עם המפיק אסף אמיר
"חיותה וברל" - האם תצפו? ספרו לנו בפייסבוק