פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "חלקם של מלאכים": ראיון עם התסריטאי פול לווארטי

      לרגל יציאת הסרט החדש ועטור הפרסים שכתב לקן לואץ', מספר שותפו הקבוע של הבמאי הבריטי כיצד ההון-שלטון דופק את הצעירים באירופה ומנסה לדפוק גם את שניהם

      "חלקם של מלאכים": ראיון עם התסריטאי פול לווארטי

      בעולם פסטיבלי הקולנוע, נהוג לקדש את הבמאי ולראות בו חזות הכל. לפעמים יש בזה משהו, אבל לעתים קרובות יותר היוצר יהיה הראשון להפריך זאת ולהודות, למשל, כי אי אפשר לנתק אותו מיד ימינו האמונה על התסריט.

      בהתאם לכך, לאורך השנים נוהג הבמאי הבריטי המהולל קן לואץ' לעבוד עם תסריטאי צמוד, ולהצהיר שוב ושוב איזה מקום מרכזי תופס שותפו ליצירה. מסיבה זו הוא גם אינו מזגזג בין שכירי עט, כפי שאחרים נוהגים לעשות, אלא משתדל לפעול במשך פרקי זמן ארוכים עם אותו כותב, שבתקופה זו הופך ממש לחצי השני שלו.

      בעשור וחצי האחרונים לתסריטאי הזה קוראים פול לווארטי, ושיתוף הפעולה הפורה ביניהם הוביל לכמה מן הסרטים המצליחים והמוערכים בקריירה של הבמאי - למשל "כשהרוח נושבת", שהתחרה לפני שש שנים בפסטיבל קאן וזיכה את לואץ' בדקל הזהב, העיטור היוקרתי בקריירה שלו. עתה מגיעה לאקרנים בארץ "חלקם של מלאכים", העבודה האחרונה של השניים, שקיבלה השנה באותו אירוע את פרס חבר השופטים והמחישה בכך מחדש את הרלוונטיות של הקולנוען הוותיק אך הבועט.

      בהזדמנות זו, מיד לאחר הקרנת הבכורה העולמית של הסרט בריביירה, גם פגשתי את לווארטי, יחד עם קבוצה של עיתונאים מרחבי אירופה. כך כולנו היינו יכולים להתוודע שוב למסלול הקרייריסטי יוצא הדופן שלו, לפחות יחסית לשאר עמיתיו: התסריטאי, שנולד בכלכותה לאם אירית ולאב סקוטי, בכלל עשה תואר בפילוסופיה ואז במשפטים ולא נגע בקולנוע בתחילת דרכו. תחת זאת, עבד במרכז אמריקה מטעם ארגון זכויות אדם. הוא הזדעזע מהדברים שראה במדינות הלטיניות, וחש צורך עז להביא אותם לידיעת כל העולם דרך המדיום ההמוני מכל – הקולנוע. לפיכך, יצר קשר עם כמה יוצרים והציע לכתוב להם תסריט בנושא. אחד מהם ענה לו. קראו לו קן לואץ'.

      פול לווארטי (GettyImages , דניאל פרז)
      הצל שלי ואני. פול לווארטי (מקדימה) וקן לואץ' (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      מן המענה הזה נולד "שירה של קרלה", הסרט הראשון של השניים, והשאר הוא היסטוריה – תרתי משמע, שכן הצמד נוהג לעסוק בסוגיות היסטוריות, בעיקר כאלה טעונות פוליטית וכבדות משקל. עם זאת, לעתים הם גם יוצרים יחדיו עבודות קלילות יותר, שלמעשה אפשר להגדיר כקומדיות. "אולי נתנשק" ו"מחפשים את אריק" היו כאלה, וגם "חלקם של המלאכים" הוא בעיקרון כזה.

      עם זאת, יש לומר כי החלוקה בין הסרטים הפוליטיים של לואץ' ולווארטי והקומדיות שלהם היא מעט מלאכותיות, שכן גם ביצירותיהם המבודחות יותר יש תמיד נגיעה חברתית אקטואלית. "חלקם של מלאכים", למשל, עוסק בדרך מתוקה-מרירה באחת המצוקות הגדולות של החברה האירופאית העכשווית – האבטלה הגבוהה בקרב צעירים, זו שמוציאה עתה המונים בספרד לרחובות. הוא עושה זאת דרך סיפורם של כמה צעירים משולי גלזגו, שהוגים תרגיל עוקץ כדי לגנוב כמה בקבוקי ויסקי נדירים ובכך להשיג סוף כל סוף את הממון שיאפשר להם להתחיל בחיים האמיתיים.

      את הדמות הראשית בסרט מגלם, כפי שקורה לעתים קרובות אצל לואץ', שחקן לא מקצועי שזו היתה הופעתו הראשונה במסך הגדול. שמו פול ברנינגן, ולווארטי איתר אותו בשעה שעלה בו הרעיון לכתוב משהו על מצוקותיהם העכשוויות של בני עמו הצעירים, ובהתאם לכך יצא לערוך תחקיר בשכונות גלזגו. אז פגש במקרה את הצעיר, שבעבר חטא בפלילים ובניסיון להשתקם ולתרום לחברה נהג לארגן משחקי כדורגל שכונתיים לנערי העיר, ובכך לדאוג שימצאו דרך חיובית להוציא את האנרגיות שלהם.

      "המפגש עם פול הדגים לי בצורה כואבת עד כמה אומלל מצבם של הצעירים באירופה", מספר לווארטי. "היה לי די בעשרים דקות כדי להבין איזה בחור נהדר הוא – מתוחכם, חכם, חד-אבחנה, מצחיק ושנון. הוא הצליח להתנהל עם הצעירים הבעייתיים יותר טוב מכל פסיכולוג. הוא ידע איך לדבר איתם כדי להרגיע אותם, הוא ידע מה צריך לעשות כדי להרחיק אותם מהכנופיות. ובכל זאת, הוא לא הצליח למצוא עבודה, ולכן גם לא היה לו כסף ולא היתה לו אפשרות להתחיל לתכנן את העתיד שלו. מובן שהוא לא לבד – השוק העכשווי דן צעירים רבים לחיים בלי עבודה. באים ואומרים להם 'החיים שלכם חסרי משמעות. אתם לא שווים כלום בעינינו, אתם לא חשובים לנו'. כל זה יצר אצלי תסכול ואפילו זעם כלפי הדרך שבה מתייחסים בימינו לצעירים האלה. רציתי להשמיע קול זעקה, להראות למה הם מסוגלים ולהוכיח שמגיע להם יותר".

      עשית זאת דרך סיפור שבו הם מערימים על כולם ומצליחים לגנוב ויסקי מתחת אפם של העשירים. למה בחרת דווקא בקו העלילה הזה?

      "קודם כל, בגלל שהוויסקי הוא המחשה טובה לפער המעמדות בסקוטלנד. לכאורה זה המשקה הלאומי של המדינה, אבל מחירי הבקבוקים הופכים אותו למוצר שרק האמידים יכולים ליהנות ממנו, ויש בגלזגו צעירים שבחיים לא הזדמן להם לטעום ממנו. המצב הנורמלי היה, שאם זה המשקה הלאומי אז כולם יוכלו לעמוד על טיבו, ובמקום זאת יש לנו מציאות שבה מצד אחד אנשים קונים בקבוקים שלו באלפי פאונד, בעיקר בשביל לעשות רושם, ומצד אחר יש כאלה שאפילו לא מכירים את הטעם שלו. חוץ מזה, בחרתי בוויסקי כי יש סביבו תעשייה ותרבות עשירה במידה שסיפקה הרבה מיץ עסיסי לתסריט".

      פול לווארטי (GettyImages , מייקל בוקנר)
      מה בכובע? פול לווארטי בפסטיבל קאן האחרון (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      בשעה שרבים מן הקולנוענים המחויבים חברתית קוראים לצדק עולמי אבל לא מסוגלים להפגין מידה בסיסית של אנושיות כלפי בני השיח שלהם, הרי שלווארטי, בדיוק כמו לואץ', הוא איש מקסים, לפחות במפגש שטחי. חמוש בכובע מצחייה ולבוש בפשטות, המראה שלו תלוש לחלוטין מן הזוהר של הריביירה, וגם אין בו שום גינונים טקסיים. בנוסף לזאת, את דבריו הוא אומר בשלווה ובשקט ובלי טיפה של יומרה או חשיבות עצמית, וכיאה לבריטי, גם מתבל אותם בהומור ובאירוניה.

      אך העובדה שלווארטי אינו מתנהל לפי המודל של אקטיביסט זועם אינה אומרת שהוא לא כזה. בהצהרותיו הפומביות, כמו בתסריטיו, פעיל זכויות האדם שהפך לקולנוען מקפיד להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הנחרצת שלו, הקוראת לתקן את העולם, מיידית ומן היסוד. בין השאר, כפי שהוא מספר במפגש, ישראל בעיניו תישאר מדינה משוקצת עד שיסתיים הכיבוש; המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בצרפת ומפלגת הלייבור במדינה שבה הוא פועל גרועות לא פחות מהימין; הממשל האמריקאי גרוע לא פחות מארגוני הטרור; וההון והשלטון עושים יד אחת כדי לתמרן את השוק, ובין השאר מחסלים את הרגולציה ויוצרים בכוונה אחוזי אבטלה גבוהים כדי להוזיל את כוח העבודה.

      עם זאת, לא הכל שחור לחלוטין בעיני לווארטי. יש לו לפעמים מילים טובות להגיד, כולל אפילו על בריטניה. כך, למשל, בשעה שעיתונאית תושבת לונדון מנסה לטעון כי זו העיר האיומה באירופה, התסריטאי ממהר להזדעק להגנתה ולטעון שהיא לא גרועה יותר מערים אחרות ביבשת הקלאסית – יבשת שהוא מכיר היטב גם מעבר לגבולות התעלה, שכן רעייתו היא הבמאית הספרדייה איסיאר בויאין, וגם איתה הוא משתף פעולה לעתים.

      באופן פחות מפתיע, יש בפיו של התסריטאי גם מילים טובות על לואץ'. "זו פריבילגיה גדולה לעבוד איתו, בעיקר לאור מה שאני שומע מעמיתים שלי על במאים אחרים", הוא מספר. "מן הרגע הראשון, קן גורם לך להרגיש כאילו שאתה בעצמך יוצר את הסרט. יש המון החלטות לקבל והוא הופך אותך לשותף בכולן, מן ההתחלה ועד שיוצאים מחדר העריכה. באמת שאני מפונק. זה מדהים להשוות עד כמה המצב שלי טוב לעומת כמה מחבריי שעובדים עם במאים שלא קוראים להם קן לואץ'".

      לסיכום, אני רוצה להתעכב על האמירות השכיחות ביותר לגבי הסרט הזה – כל מי שכותב עליו באופן מיידי מתחיל לתהות עד כמה הוא "פוליטי" ביחס עבודות קודמות שלך ושל לואץ'. איך אתה עצמך מרגיש עם הסיווג של התסריטים שלך לפי המדד הזה, ועם ההגדרה של הקולנוע שלך כ"פוליטי" במהותו?

      "למה דווקא לנו קוראים פוליטיים? קח לדוגמה את שוברי הקופות ההוליוודיים. אני לא רוצה להכליל, אבל ברובם הם מהללים את האלימות וגדושים במסרים של הימין האמריקאי. אז למה את זה מגדירים כ'בידור'? אענה על זה – נוח לקטלג דווקא אותנו כ'קולנוע פוליטי' ולא כ'בידור' כי זאת הדרך להדיר אותנו. הרי יודעים שאף רשת של בתי קולנוע גדולים לא תרצה להציג 'סרט פוליטי'. זו דרך נוספת של ההון-שלטון לסתום לנו את הפה".

      "חלקם של מלאכים": מה חשבנו על הסרט לאחר הקרנת הבכורה בקאן?

      "חלקם של מלאכים": איפה ומתי רואים?