"סיימתי לקרוא את הספר 'רק ילדים' של פטי סמית' שמתאר את מערכת היחסים בינה לבין הצלם רוברט מייפלת'ורפ ובעקבות הספר אני פה", מסביר הצלם יריב פיין בשיחת סקייפ מניו יורק. לידו יושב הצלם גיא כושי, מעט הלום בוקר כמו חברו, ומהנהן. "היא מתארת בספר את מערכת היחסים שלהם בתחילת שנות השבעים בניו יורק וזה מתואר כדבר קשה", ממשיך פיין. "אבל זה נראה לי רומנטי, סביבה קשה. התחלה היא תמיד משהו רומנטי והיא כותבת את זה נורא יפה".
פיין וכושי אינם צלמים מתחילים אבל ראייה של סביבה קשה כעניין רומנטי הוא תיאור לא רע של העבודות שלהם ובמיוחד של דיוקנאות העירום שלהם, בהם הנשים מצולמות לרוב בשחור-לבן בסביבה מנוכרת למדי, אבל איכשהו האווירה שמועברת מהם למתבונן היא תמיד רומנטית. הקארמה אפילו סידרה להם את סמית' בכבודה ובעצמה כשכנה בבניין ממול ופיין מבטיח שהוא הולך לעקוב אחרי האלילה ברגע שיזדמן לו. עד שסמית' תרד למכולת ופיין יקבל את מבוקשו, הוא וכושי לא מבזבזים את הזמן - השניים נמצאים בניו יורק לרגל צילומי קטלוג אופנה ישראלי, איך לא.
בשנים האחרונות נראה כי הכיתוב "צילום: גיא כושי ויריב פיין" הפך להיות חובה, סמל סטטוס הכרחי ואולי אפילו חלק אינטגרלי מהפקת האופנה עצמה, אקססורי שהופך כל דוגמנית ללוהטת אפילו יותר. אין ספק שכושי ופיין חולשים ביד רמה על צילומי האופנה בארץ ואין כמעט דוגמנית שלא עברה תחת העדשה שלהם - ממלאני פרס, דרך יאנה גור וכלה בבר רפאלי שהסכימה להתפשט לחלוטין מול כושי ופיין (ובכך ייתכן כי העלתה אותם לדרגת ליאו).
השניים צילמו את דוגמנית העל לסרטון וידאו אמנותי קצר, בשחור ולבן, כאשר ברקע מתנגנת לה פואמת המלנכוליה "Dear Darkness" של רוזנת הרוקנרול פי.ג'יי הארווי ומעניקה לכל האירוע גוון ייחודי ושונה לחלוטין מכל צילומי האין בגדים שרפאלי כבר מתורגלת בהם היטב. אם יש משהו אחד שכושי ופיין יודעים לעשות ממש טוב, זה לקחת את המצולמת הכי יפה ועדינה, גם אם כבר ראינו אותה אלפי פעמים קודם לכן - ולגרום לה להיראות ולנצוץ כמו מחט בערימת שחת. כל פעם מחדש.
כרגע הם בניו יורק כאמור אך בימים הקרובים יחזרו ארצה להשתתף בפסטיבל הצילום הבינלאומי השני שייפתח ב-2 באוקטובר בנמל יפו ויאגד תחתיו לא פחות מ-168 צלמים ישראליים, 52 צלמים בינלאומיים, 30 אוצרים ו-11 אמני מיצג. הפסטיבל שם דגש על קידום אמנות הצילום בישראל ונתינת במה להגדרת הקשר שבין טכנולוגיה לאמנות תוך התבוננות לתוך נבכי החברה הישראלית מזוויות ראייה שונות. כושי ופיין, מצדם, לוקחים בו נדבך מרכזי בשתי תערוכות - האחת, "תנועה- הצילום הבודד כמקור והשראה לסרטון אנימטיבי" והשניה, "Polaroid Cold-Clip" בה הם גם משמשים כאוצרים וגם משתפים פעולה לראשונה עם המוזיקאי אורן ברזילי בסדרת תמונות פולרואיד המתעדות עירום נשי יחד עם טקסטים.
צילום מסוגל לשנות ולהוביל הלך רוח תרבותי היום או רק לשקף אותו?
פיין: "צילום עוד יכול להוביל מציאות, וגם שיקוף זה סוג של הובלה. בצילום אופנה זה קצת אחרת מאשר צילום של ניוז. אנחנו מתעסקים במציאות דמיונית, בין אם זה משהו ריאליסטי ובין אם שאנחנו מביימים אותו. לרוב אנחנו מתעסקים בצילום שהוא יותר ריאליסטי, פחות מבוים, כן מנסים לשקף מציאות סביבנו או כמו שהיינו רוצים שתהיה. מציאות יותר פשוטה וטבעית".
מה יש לכם מנשים עירומות?
כושי: "מה יש לנו לא? מה יותר יפה מגוף של אישה? אני לא חושב שעירום תמיד חייב להיות סקסי ומושך. דווקא בצילומים לתערוכה אני לא רואה משהו סקסי. ביקשנו מהמצולמות משהו בלי הרבה פוזות ומניירות, ניסינו ללכת פחות על המקום המפתה".
דווקא לא נראה שהמצולמות מתנגדות למבט של המצלמה.
פיין: "סקסיות זה בעיניי המתבונן. זה לא בחורות באמנות הפיתוי. כל הסביבה והרקעים באים מהעולם שלנו - בין אם זה מדבר נטוש, חדר במלון או שדה".
כושי: "הבחורה והצלם הכי נמצאים באותו מקום, אף אחד לא מנסה לשחק".
בפולרואיד יש כמיהה לעבר, למשהו תמים וטהור, זה מכוון?
פיין: "לא התכוונו למשהו חמוד אלא לפשטות של הטכניקה ולזה שצריך להתכונן אליה. זה לא פריים רגעי או תוצר של מלא פריימים שעשינו. החומר פחות נזיל וגורם לך להיות יותר מחושב ולחפש את הפריים הספציפי שרצית, ועם זאת העבודה קצת מזכירה עבודה של פעם. זה פחות הצילום עצמו ויותר החיפוש אחר הפריים. אני מאוד נוסטלגי בראייה הצילומית שלי".
כושי: "לא רק בראייה אלא גם בעבודה. דווקא בגלל השפע של היום אנחנו מנסים להבין איפה אנחנו התחלנו. זה לא מהיר ועצבני".
תופעת האינסטגרם הפושה בכל, שהופכת כל צלם ממזר למלך, קצת מציקה לכם בעין בתור צלמים שעבדו קשה כדי להגיע למעמדם?
כושי: "לא. אינסטגרם זה אחלה דבר ואני בעד שכולם יצלמו בעזרתו. כולם תמיד רוצים לתעד איזה רגע מסוים והיום יש להם איך וזה מגניב. יותר קל לצלם היום אבל עדיין אפשר לעשות הפרדות. מי שמחפש צלם אמיתי יודע איפה לחפש ומצד שני יש אנשים שעושים באינסטגרם דברים מדהימים ואפשר לקחת משם השראה. חוץ מצילומים של כפות רגליים, חתולים ושקיעות. בזה יש אינפלציה מסוכנת".
ניסיתם פעם לחשוב למה אתם בעצמכם הפכתם להיות אנשים שמתעדים כמקצוע?
פיין: "שאלה לפסיכולוג. אין לי תשובה חד משמעית. כי אני יכול. כי אני אוהב את זה. פשוט אוהב לצלם. אנחנו לא אובססיביים לתיעוד, הצילום שלנו הוא לא יום יומי, הוא אחר ומייצג סוג אחר. יש המון דברים שמשפיעים על זה".
איך נוצר שיתוף הפעולה עם המוזיקאי אורן ברזילי?
פיין: "אנחנו מאוד אוהבים את אורן ואת המוזיקה שלו. הוא הראה לנו קולאז'ים שהוא עושה ומאוד אהבנו אותם. גם עטיפת האלבום האחרון שלו מכוסה בהם. מה שהוא עושה לרוב זה להוסיף טקסטים של שירים על התמונה. בתערוכה הזאת יש לנו תמונה אחת למשל, שבה כל הגוף של הבחורה מכוסה לחלוטין בטקסט. לטקסט יש הרבה כוח, אני הרי הגעתי ממש עכשיו לניו יורק בעקבות ספר. לפני שהיו צילומים היו ספרים, זה מקור הדמיון הראשון. אפשר לצלם כתמונה פרק שלם בספר ואפשר לכתוב ספר שלם על תמונה אחת".
איך אתם מסבירים את זה שעדיין לא הרגתם אחד את השני בשותפות הצמודה הזאת?
כושי: "הרגנו. אנחנו הורגים וחוזרים. כל הזמן. זה כמו סאגת 'דמדומים', זה אף פעם לא נגמר".
התערוכות "תנועה- הצילום הבודד כמקור והשראה לסרטון אנימטיבי" ו"Polaroid Cold-Clip" יוצגו במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי השני - "מכל הזוויות שבעולם" - שייערך בנמל יפו בחוה"מ סוכות, 2-8 באוקטובר
ראיון עם צלם הרוק'נרול האגדי, הנרי דילטס שמציג בפסטיבל
מה אתם חושבים על תמונות העירום של יריב פיין וגיא כושי? ספרו לנו בפייסבוק