פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "לופר": ברוס וויליס נוסע בזמן וחוזר עם תובנות מעוררות מחשבה

      מותחן המסע בזמן הכה מדובר לא חף מפגמים, אבל בסך הכל מצליח להציג בצורה מהנה סיפור מקורי, מבריק ומעורר השראה

      "לופר": ברוס וויליס נוסע בזמן וחוזר עם תובנות מעוררות מחשבה

      אם יצא לכם להיתקל בשנים האחרונות בסרט מדע בדיוני שהעלה בדרך מבדרת שלל תהיות פילוסופיות, סביר להניח כי הוא היה מבוסס על כתבי פיליפ ק.דיק, או במקרים שכיחים פחות על נובלות גרפיות משובחות. עם זאת, פה ושם עדיין מבצבצות בהוליווד יצירות שכאלה, המבוססות דווקא על תסריטים מקוריים שמלכתחילה נולדו למסך הגדול. כזה, למשל, הוא "לופר", שהגיע בסוף השבוע האחרון לאקרנים בארץ, ומציג לנו בתפקידים הראשיים את ג'וזף גורדון-לוויט, ברוס וויליס ואחרים.

      על התסריט המקורי הזה, כמו גם על עבודת הבימוי, אמון ריאן ג'ונסון. הוא ביסס אותו על קונספט פרי מוחו, שהוא מסוג הרעיונות הללו שמולם לא נותר אלא להזדעק – "איך לא חשבתי על זה קודם?". רעיון זה מבוסס על שתי ספקולציות לגבי שנת 2072: ראשית, שבאותה נקודת זמן מצאה האנושות דרך לנסוע בזמן, אך הרשויות אסרו זאת, כך שהדבר נשאר בנחלתם של ארגוני פשע בלבד; שנית, שבעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות, אותם ארגונים כבר לא יכולים להעלים את שרידי הגופות של אויביהם מעיני אותם גורמי אכיפת החוק. אך הודות לעובדה הראשונה, הם מצאו דרך פשוטה לעקוף את המכשול – לשלוח את מטרות החיסול שלושים שנה אחורה, שם יחכו להם מתנקשים מיוחדים, וידאגו להיפטר מהם כך שלא יישאר מהם זכר.

      כל אחד מן המתנקשים הללו, בהתאם לשמו של הסרט, מכונה "לופר". כזה הוא גם הגיבור שעומד במרכזו, שנולד בשם ג'ו, ומגלם אותו גורדון-לוויט. בתחילת הדרך הוא עוד נהנה מן ההון המיידי שמקנה לו הג'וב האקסקלוסיבי, ובאופן אירוני למהות התסריט, לא עוצר לחשוב על ההשלכות העתידיות שבמשלח ידו. אך בשלב מסוים, בדומה לגיבורים קולנועיים רבים דומים לפניו בז'אנר, גם דמות זו תגלה כי מי שמשחק עם הזמן תמיד נאלץ בסופו של דבר להתמודד עם מצבים מורכבים.

      לופר (יח"צ)
      "תיזהר ממני, אני אגדל להיות רובין כשאהיה גדול". מתוך "לופר" (צילומים: יח"צ)

      במקרה זה, ג'ו של שנת 2042 יגלה כי יעד החיסול שחזר בזמן שלושים שנה אחורה הוא לא אחר מאשר ג'ו של שנת 2072 (וויליס). לפיכך, לכאורה הוא צריך בעצם לקטול את עצמו, אבל אולי בעצם זו לא הדרך הנכונה לנסח זאת. אחרי הכל, האם ה"אני" של נקודת זמן מסוימת הוא אותו "אני" של העתיד, או שמא מדובר בשתי ישויות נפרדות, ולכל אחת מצפון ותודעה משלה, ולכן גם אחריות אחרת? האם בכלל המושג "אני" תקף לאורך הזמן, או הולך ומאבד מן המשמעות שלו?

      לו קולנוען כלשהו היה נכנס עם שאלות כאלו למשרדו של מנהל אולפן הוליוודי ומציג אותן כפשוטן, סביר להניח שהיו מגלגלים אותו במהרה בכל המדרגות. אך ג'ונסון משכיל להטמין אותן בתוך עלילת מתח פעלתנית, ובכך להפוך את "לופר" לסרט מרובה רבדים. במישור אחד, מוצר אקשן נטו, ובמישור העמוק יותר, הרהור שכבר כעת מוליד דיונים מפותלים בפורומים שונים, ועוד יפרנס שלל סימפוזיונים מרתקים שכאלה.

      עם זאת, לפני שמרחיבים בשבחי "לופר", יש להתעכב גם על סדקיו. אלה מספיק גדולים כדי שלא נוכל לדלג עליהם באותה אלגנטיות שבה מטיילים בזמן בסרט הזה.

      לופר (יח"צ)
      "רק שהפעם לא ייגמר כמו ב'המזח". מתוך "לופר"

      הפגם הראשון בין אלה הוא כמעט בלתי נמנע – בהתאם לכך, עלילת "לופר", כנהוג בז'אנר, סבוכה להפליא, ובעצם בלתי ניתנת להפנמה בצפייה אחת. עד כדי כך היא מאתגרת, שכמעט ואפשר לדמיין איך הסדרנים באולם מחלקים לצופים עט ובלוק נייר כדי שיהיה להם איך לשרטט את תרשימי הזרימה שיקלו עליהם לפענח את ההתפתחויות.

      הדופי השני הוא כבר סיפור אחר: כאן, מדובר בכך שבנוסף לכל מה ש"לופר" דורש מאיתנו לקבל, הוא גם מנחית עלינו את העובדה כי ישנם בעתיד אנשים המסוגלים להזיז חפצים בכוח המחשבה בלבד. נתון זה הולך ומתגלה כקריטי ככל שאנו מתקרבים לנקודת השיא, והחיבור שלו לעלילת המסע בזמן נדמה כלא-אורגני, לא אלגנטי וכן מאולץ להפליא, ואם אינו כזה, הרי שהתסריט לא מסביר זאת היטב.

      גם הבעיה השלישית בסרט היא באחריותו המלאה של התסריטאי-במאי ג'ונסון, וכאן מקורה באופיו של היוצר. בדומה ל"בריק" ול"האחים בלום", שתי יצירותיו הקודמות, גם "לופר" מבוים בצורה שקטה, מאופקת ורבת ניואנסים, ומסרבת להחצין את האנרגיות שלה או להגביר את הקצב באיזשהו שלב. צריך לכבד את הבחירה הזו - גם מפני שהיא מלמדת על כך שלקולנוען הזה יש אישיות, וגם מפני שיש להעריך אותו על כך שאפילו בפרויקט עתיר תקציב, כוכבים וציפיות שמעמיד את הקריירה שלו במבחן, הוא מסרב להשתמש בכל הארטילריה ולהתנפל על הקהל באמצעים בומבסטיים כדי להבטיח את תשומת הלב שלו.

      עם זאת, עדיין נדמה כי ג'ונסון הלך רחוק מדי עם המינוריות, וכתוצאה מכך יש ב"לופר" משהו מונוטוני ועייף. זאת, בשעה שהעולם העשיר שלו וההתפתחויות התזזיתיות שבו מזמינות דווקא קצב אנרגטי ופרוע בהרבה. לכן, ניתן היה לייחל לכך שהבמאי יתיר את הרסן, יעשה סוף כל סוף את הצעד מן המינורי למז'ורי ויאפשר לחרצובות הדמיון הוויזואלי שלו להלום את המוח הגדול של התסריט.

      לופר (יח"צ)
      2042 - יש למה לחכות. מתוך "לופר"

      זה לא מתרחש, אך גם בדרכו המתונה משכיל ג'ונסון להצדיק את הזמן שהשקיע הצופה בסיפור המסע בזמן שלו. זה קורה, קודם כל, הודות לשותפיו לדרך: גורדון-לוויט מוכיח מחדש כי הוא אחד השחקנים הטובים, המעניינים והרציניים בדורו, ובצדו ברוס וויליס ממחיש שוב כי למרות נוכחותו ב"בלתי נשכחים 2", את מקומו בהיכל הזהב הקולנועי לא הבטיח בזכות להיטי האקשן שלו כי אם הודות לתפקידיו הדרמטיים בפרויקטים מגוונים יותר. גם הדינמיקה בין השניים מועילה לסרט, שכן הם לא נראים כמו שני גלגולים של אותו אדם אלא כישויות שונות לגמרי, ובכך מסייעים ל"לופר" להעניק בשר ודם לשיר הידוע "אומרים שאני אינני אני – אז מי אני בכלל?".

      ליד שני אלה, ג'ף דניאלס משמר את כל העסיס של "ניוזרום" כדי לגלם ברון פשע, ואמלי בלנט מדויקת וכובשת כאשה שהמפגש איתה ועם בנה יתגלה כצומת המכריע בחייו של הגיבור.

      ג'ונסון גם מיטיב לעבוד עם צלמו הקבוע, סטיב ידלין, ולתת לעולם העתידני לוק וסטייל משל עצמו, שאמנם נותר סטאטי , אך הוא עדיין יפה לעין וגם מצליח לשכנע את הצופה כי באמת עומד לפניו יקום אמיתי ואחר.

      באספקט הנוסף של עבודת הבימוי, סצינות האקשן הרבות בסרט אינן מסעירות במיוחד אך הן בהחלט אפקטיביות, ומשרתות את המטרות של "לופר" בלי להזניח את האמצעים. בסגנונן היבשושי, הברוטלי והאירוני לפרקים הן אף נדמות כמעין גרסת 2042 של "צומת מילר", וחבל רק שבחיבור בין מותחן הגנגסטרים התקופתי ומותחן הפעולה העתידני לא נוצר שלם הגדול מסכום חלקיו.

      לופר (יח"צ)
      "ועכשיו אעוף עם הדלוריאן הזאת ואוציא את עצמי מ'מפגשים מהסוג האישי'. מתוך "לופר"

      כך או כך, מעל כל המעלות הללו, עומד התסריט של ג'ונסון, שעבודת הכתיבה שלו מעוררת הערכה משלוש סיבות שונות. קודם כל, מפני שהוא הצליח לחדש את הסוגה החבוטה של המסע בזמן, ולבנות על הבסיס שלה עולם שלם שממש מתפקע מרוב קודים, דמויות, דילמות, פרדוקסים ועוד ועוד.

      נוסף לזאת, התסריט של ג'ונסון משכיל גם להתל בצופים, לשחק עם הציפיות שלהם ולהפוך בשלב מסוים ומאוחר מן הרגיל את "לופר" לסרט שונה לגמרי – כזה שבו מה שעומד על הפרק הוא אחר לגמרי ממה שחשבנו. כשלעצמו, המעבר בין קווי העלילה אינו חלק, אבל בסופו של דבר הוא מצדיק את עצמו לחלוטין.

      לסיכום, התסריט מצטיין בעיקר מפני שהוא לא רק מעלה לסדר היום שלל תהיות פילוסופיות, פיזיקליות ומוסריות מרתקות, אלא גם משכיל להעניק להן תשובות רלוונטיות. אלה מזכירות לצופה כי יש לו לעתים אחריות לא רק על עצמו אלא גם על ההתפתחויות של העולם כולו, ומלמדות אותו כי יש ביכולתו להפוך אותו לטוב יותר. בניגוד ל"12 הקופים", סרט המסע בזמן הקודם של וויליס, "לופר" אינו מציג גישה דטרמיניסטית ופסימית, אלא להפך.

      לפיכך, מעל הכל, "לופר" פשוט מתגלה כסרט מעורר השראה, הן בצורת עשייתו והן בתכניו. הוא ממחיש לשוחרי הקולנוע כי עדיין יש מקום בהוליווד לתסריטים מקוריים וטובים, ובתוך כך מוכיח לעולם כולו שגם אם גורלנו המר כתוב בכוכבים שנים מראש, יש בנו את הכוח לכתוב אותו מחדש בכל שנייה שרק נחליט לעשות זאת.

      "לופר": על המסעות בזמן הקולנועיים שקדמו לו

      "לופר": איפה ומתי רואים?

      מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק