פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "למלא את החלל" הוא כל מה שהבטיחו לכם שיהיה. ביקורת

      אחרי ההצלחה בונציה וזכייה כמעט בכל פרס אופיר אפשרי, כמה משמח לגלות ש"למלא את החלל" הוא באמת סרט מענג, מבוים נהדר ומשוחק למופת, אז מה אם יש קצת בעיות בתסריט

      "למלא את החלל" הוא כל מה שהבטיחו לכם שיהיה. ביקורת

      ב-2004 יצא בארץ הסרט "האושפיזין" של שולי רנד וגידי דר, מעין אגדה ברסלבית חכמה ומרגשת, שהביאה למסכים הוויה אותנטית של קהילה דתית אורתודוכסית. הסרט הפך להצלחה והשאיר הרבה טעם של עוד, ועדיין, רק שמונה שנים אחר כך, מגיע לבתי קולנוע סרט ישראלי נוסף, שיוצריו מתעקשים שלא יוקרן בשבתות. בהחלט אפשר לשאוף ליותר, במיוחד בהתחשב בפריחה המדהימה של הקולנוע בחברה החרדית, שכמעט ואינו יוצא אל מחוץ לגבולותיה.

      מה שלא יהיה, "למלא את החלל" של רמה בורשטיין, שכבר הספיק לנצוץ בפסטיבל ונציה היוקרתי וגם בטקס פרסי אופיר, הוא הישג, שרק מגביר את התיאבון לייצוגים של הוויה דתית בקולנוע. אף על פי שכמו בחלק גדול מהסרטים הישראליים שיצאו השנה, מתקיים בסרט פער בין בימוי נהדר לתסריט פגום, התוצאה הסופית היא תענוג מיוחד במינו.

      למלא את החלל (יח"צ)
      פער בין בימוי נהדר לתסריט פגום. מתוך "למלא את החלל" (צילום: יח"צ)

      בורשטיין, בוגרת ותיקה של בית הספר סם שפיגל, שחזרה בתשובה ומאז יצרה בעיקר עבור הציבור החרדי, ביימה סרט מלא צבעים וניואנסים על סיפור אהבה מהוסס בחברה החרדית בין נערה תמה בשם שירה (הדס ירון) ליוחאי (יפתח קליין), שהיה נשוי לאחותה שמתה בלידה. אל מול הלחצים והקשיים שנערמים בדרכם על ידי ההורים והחברים, מנסים השניים לפלס דרך זה אל לבה של זו. הכוח של בורשטיין הוא מעל לכל בעיצוב עולם בדיוני ניואנסי ורב עומק. כל פיסת מציאות שנכנסת לפריים מרגישה מצד אחד אותנטית וריאליסטית, ומצד שני בעלת מימד מיתי, כלל-אנושי ושואף לאינסוף. היכולת של היוצרת לחבר בין שני הקצוות האלה היא עדות לכישרון קולנועי גדול.

      מי שעוזר לבורשטיין למצוא שפה אסתטית שתחבר בין הקצוות הוא הצלם המחונן אסף סודרי, שקטף השנה, בצדק, את פרס אופיר לצילום על עבודתו. סודרי מצלם את הסרט בפריים סינמסקופי רחב, שאין בו כמעט סביבה פיזית, אלא בעיקר פנים של בני אדם, אפופים באורות זוהרים וצללים אפלים. מדובר בעבודת צילום נועזת ורבת השראה שמעניקה ל"למלא את החלל" אישיות קולנועית מובחנת, שקשה לשכוח את השפעתה.

      קאסט הסרט "למלא את החלל" בפסטיבל הסרטים בונציה (GettyImages , Gareth Cattermole)
      עירית שלג, רמה בורשטיין, יפתח קליין והדס ירון בפסטיבל ונציה (צילום: Gareth Cattermole, Getty images)

      כשעושים סרט מהסוג הזה, שבו הפנים אמורות לספר את עיקר הסיפור, חשוב לדעת ללהק פנים חזקות, שיודעות לבטא ניואנסים. גם מהבחינה הזאת, בורשטיין מצטיינת. עבודתה של הדס ירון הצעירה בתפקיד הראשי של שירה, כבר צויינה בפרס המשחק היוקרתי בונציה וגם בפרס אופיר. נוכחותה המיוחדת של ירון, עם פנים רחבות ועיניים גדולות, שהן מראה למה שמתרחש בנפשה, היא ללא ספק המרכז הרגשי של הסרט ואחת הסיבות המרכזיות להצלחתו. לצדה מרשימה מאוד עירית שלג, גם היא זוכה מוצדקת של פרס אופיר לשחקנית משנה, בתפקיד האם המעשית והקשוחה.

      שלג הייתה אחת השחקניות המבטיחות בקולנוע הישראלי בשנות השמונים, עם תפקידים בלתי נשכחים ב"בר 51" של עמוס גוטמן ו"נישואים פיקטיביים" של חיים בוזגלו, עד שחזרה בתשובה והקריירה שלה נעצרה. "למלא את החלל" מאפשר לה לחזור למסך בגדול, עם הופעה כריזמטית, מדוייקת ואמינה מאוד. באופן טבעי לסרט נשים כמו "למלא את החלל", יש כאן חולשה מסוימת בעיצוב תפקידי הגברים, אבל אין ספק שיפתח קליין בתפקיד הגברי הראשי והמפיק חיים שריר, שמפתיע בתפקיד אביה של שירה, עושים עבודה מקסימה למדי עם מה שיש להם.

      למלא את החלל (יח"צ)
      עושה עבודה מקסימה. קליין ב"למלא את החלל" (צילום: יח"צ)

      החולשה של חלק מהדמויות וגם השרירותיות של המהלכים הרגשיים, שמשתלטת לעיתים על הסרט, היא תוצאה של תסריט לא מספיק אפוי. שוב ושוב, נופלים הסרטים הישראליים על הסעיף החשוב הזה, שאמנם עולה הכי פחות כסף בהפקה, אבל לרוב מדובר במרכיב הכי קריטי. גם כאן לא היה מזיק לבורשטיין להיעזר בשותפים לכתיבה, כדי לשפר ולפתח. התחושה היא שעם עוד קצת מאמץ, "למלא את החלל" יכול היה להיות קלאסיקה של ממש, וחבל שהוא מסתפק בפחות מזה. ועדיין, מדובר בסרט הישראלי הטוב של השנה, וכדאי מאוד ללכת לראות אותו.

      מ"חגיגה בסנוקר" עד "למלא את החלל": דתיים בקולנוע הישראלי

      מתכננים לצפות בסרט? ספרו לנו בפייסבוק