רמי קלינשטיין שר פעם תרגום של יאיר לפיד לשיר של בוב דילן שכולו תקווה להישאר "צעיר לנצח". פחד מהיעלמות ומחוסר רלוונטיות הוא כמובן נחלתם של רבים, ודאי של אמני פופ מצליחים, שרובם מתקשים להישאר בתמונה לאחר אלבומים ספורים, ונמוגים לאיטם מהתודעה. קלינשטיין (שבימים אלה מציין 50 אביבים) דווקא לא שייך לסוג הספציפי הזה: בימים אלה הוא חוגג בגאווה גדולה 30 שנים של קריירה מפוארת, מגוונת ומרובת להיטים, וגם את שובו לתודעה כמנטור טלוויזיוני. למרבה הצער, האלבום החדש שלו, "סיטואציה מורכבת", הוא הדבר האחרון שאפשר לקרוא לו חגיגת ניצחון.
ממרומי גילו והישגיו לאורך השנים, הדמות שקלינשטיין מבקש להציג ב"סיטואציה מורכבת" היא דמות שלמה וחכמה, בוגרת, אבהית, שיכולה להשיא עצות לצעירים מניסיונה העשיר. אפילו העיבודים ברובם מינוריים ושקטים, רחוקים מהדרמטיות המפורסמת שלו - הסינגל "רוצי קטנה" שפותח את האלבום הוא דוגמה טובה לניסיון של קלינשטיין לאמץ את הדמות הזו. את חוברת האלבום מעטרים צללים וכתמים אפלים שהוא מביט בהם במבטים רציניים להפליא. זה לא ממש משכנע, ואולם, יותר מש"סיטואציה מורכבת" הוא אלבום חלש בקריירה של קלינשטיין, זה אלבום שבו הוא נכשל בהצגת היתרונות המובהקים שלו, ומגיש לנו - במקום בלדות פופ-רוק מרגשות וחד-פעמיות - מקבץ שירי אהבה-פרידה קצרצר (תשעה שירים, 34 דקות) שלא נחרת בתודעה ונעלם מהמאזין כלעומת שבא.
החולשה העיקרית של "סיטואציה מורכבת" היא בטקסטים הלא-מאוד מורכבים שלו, גם בשביל אלבום פופ. קלינשטיין, שנסמך בעבר על טקסטים של כותבים כמו מאיר אריאל ויורם טהרלב, הלחין לאלבום הפעם טקסטים של כותבים פחות מוכרים ומנוסים שלושה שירים של אדמית הראל (שכתבה בעבר לירמי קפלן ומאיה בוסקילה), שלושה מאת אשתו הטרייה אלכסנדרה אילן-קלינשטיין, אחד של רחלי שביט ("השביל המסומן", שעולה באיכותו על רוב השירים באלבום), אחד שכתב בעצמו וגם גרסה חדשה לשיר ישן שלו, "שריטות 2012" שכתב יאיר לפיד. גם אם קלינשטיין מרגיש בנוח בתהליכי היצירה המשותפים הללו, וגם אם הוא מוציא מעצמו לחנים מוצלחים יותר ופחות, הטקסטים שנבחרו מציגים אותו כדמות שטוחה, תמימה ואפילו קצת ילדותית בתפישת העולם שלה. אלה שירים שהיו מתקבלים בהבנה אצל זמר צעיר ומתבגר, אבל אצל יוצר מנוסה כמו קלינשטיין, הם עשויים להביך את המאזין, כמו גם את היוצר עצמו. קחו לדוגמה שורות כמו "מתיישב בקפה פינתי בשכונה / פנים מוכרות, מזמין לי שתייה" או "שום דבר לא ייקח אותי ממך / לא יודע מה זה סוף כשאני לצידך / מוזר הרגש החבוי בי יצא / מפחיד, הבנתי מה זאת אהבה". איך המנטור, המורה, מוכן להציג את עצמו כך?
אכזבה אחרת נובעת דווקא ממה שצפוי היה להיות שיא מוזיקלי שיתוף הפעולה בין קלינשטיין לחובב נוסף של מוזיקה דרמטית, המפיק המוזיקלי עופר מאירי (מטרופולין). במרבית השירים, השניים יוצרים עטיפה מוזיקלית מינורית בהתאם לדמות "המחושבת" שכבר נדונה שגורמת לשירים של קלינשטיין להיעלם מבלי להשאיר חותם על המאזין ("בקרקס הזה" או "הפעם", למשל). באופן מפתיע דווקא החידוש של קלינשטיין לעצמו, שבו הוא מארח את אפרת גוש, הוא הקטע הטוב באלבום. סוף סוף, שילוב הידיים של מאירי וקלינשטיין יוצר קטע דרמטי, יצרי, שכמעט ניתן לכנותו "אפל" - אם אתם מוכנים לתת למונח הזה להשתלב במשפט על רמי קלינשטיין. ובאופן משעשע, אפרת גוש מעולם לא נשמעה כל כך דומה לריטה.
ועוד קצת על האירוח של אפרת גוש: רק לאחרונה היא הפציעה בדואט לא רע בכלל עם אמן פופ-רוק ותיק אחר, יזהר אשדות (בכלל מעניין להשוות בין שני האלבומים הללו, שמבחינות רבות מתחילים באותה נקודת מוצא, אבל מגיעים לתוצאה שונה לגמרי). זה לא מקרה. קלינשטיין ואשדות רואים בגוש את המיינסטרים הישראלי העכשווי כפי שהוא מצטייר בעיני רוחם, כזה שהם היו רוצים להשתלב בו, וקצת כפי שהם היו רוצים לראות את עצמם חושניים ופופיים אבל גם מרגשים, אינטילגנטים ובעלי כבוד עצמי. זו מחמאה גדולה לגוש, שעדיין מחפשת את כרטיס הכניסה שלה לליגה של הזמרות הגדולות באמת, אבל גם תמרור אזהרה שקורא לה לשוב וליצור לעצמה בעצמה. מוקי, שבשיא ההצלחה שלו הוריד הילוך והתארח בלי סוף אצל אמנים כמו שלמה ארצי, פורטיסחרוף, תיסלם ואותו יזהר אשדות, נעשה עם הזמן פחות ופחות רלוונטי בעצמו.
קלינשטיין מסיים את האלבום בשיר "מה איתך", שבו הוא פונה למעין אהובה לשעבר, או אולי חברה טובה שנעלמה, באמצעות משפט המפתח "איך את יכולה לשכוח את כל מה שפצוע בך". זו לא שאלה סתמית, אבל כדאי אולי שהיא תופנה אל קלינשטיין המנטור עצמו, ותעורר חשבון נפש שיוביל לאלבום עתידי אמיץ, מלא בחוכמת חיים, כנות ורגישות אלבום ראוי יותר לאחד ממלחיני הפופ האהובים בישראל.
מה חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק