פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חוגגים 20 לאלבום הבכורה של רייג' אגיינסט דה מאשין

      אלבום הבכורה של רייג' אגיינסט דה מאשין מציין יום הולדת 20 חמוץ מתוק, כי למרות שהמוזיקה של ההרכב ניצחה את הזמן, היא גם נבלעה לחלוטין על ידי המכונה שאליה הופנה הזעם

      "התפשרות, קונפורמיזם, היבלעות תרבותית, צייתנות, בורות, צביעות, אלימות, אליטות - כל אלה הם חלומות אמריקאים". מבחינות רבות קשה לומר שדברים השתנו באופן מהותי ב-20 השנים שחלפו מאז שוחרר אלבום הבכורה הסלף טייטלד של רייג' אגיינסט דה מאשין, ובו כתב האישום החריף הזה נגד החברה האמריקאית. אם בכל זאת השתנה משהו, אלה רק המימדים שגדלו בהתמדה – המכונה כבר מזמן הפכה למפלצת, והזעם מגשש את דרכו החוצה מהמחילות.

      גם היום קשה להבין כיצד להקה כה בוטה, ששילבה בין ז'אנרים דחויים – Fאנק-מטאל עם שורשים עמוקים בהיפ-הופ ובפאנק – הפכה לאחת הלהקות המשמעותיות של שנות התשעים, כזו שמוכרת מיליוני עותקים מסביב לעולם וזוכה בפרסי גראמי, שלא לדבר על הסתירה הפנימית שבין כל אלה לבין מסריה האנטי-ממסדיים של הלהקה. קשה להאמין שהגיטריסט טום מורלו והסולן והכותב זאק דה לה רושה ציפו להצלחה הזו כשנפגשו במקרה בלוס אנג'לס ב-1991, צירפו אליהם את הבסיסט טים קומרפורד והמתופף בראד וילק, וקראו לעצמם על שם שיר של הלהקה הקודמת של דה לה רושה, Inside Out. מהר מאוד הם הקליטו קלטת עם 12 קטעים שתתגלגל, בעקבות חוזה עם חברת אפיק, לאותו אלבום ראשון שזכה להצלחה מסחררת, פלטינות משולשות וכו'.

      כבר מצלילי הבאס הראשונים של "Bombtrack" שפותח את האלבום, ברור שמדובר במוזיקה שאי אפשר להתעלם ממנה, וזאת ההצהרה הראשונה במעלה של רייג', לפני כל ההצהרות הפוליטיות. זה קשור בפיוז'ן ובניצני הפריחה המחודשת של להקות פ?אנק בתחילת שנות התשעים, ולעליית קרנו של ההיפ הופ במיינסטרים: שתי התנועות החתרניות הללו מצאו את דרכן אל המוזיקה של להקה פוליטית אחת שמחפשת קהל. גם ההקפדה הקיצונית של רייג' על איכות הסאונד, או ההחלטה להצהיר (שוב, להצהיר היא מילת המפתח) ש"שום דגימות, קלידים או סינתיסייזרים לא מופיעים בתקליט הזה", כל אלה הגדירו זעם אסתטי שהיווה את המצע לתפישות הרדיקליות של הלהקה, שבאו לידי ביטוי בטקסטים של דה לה רושה.

      אחד הדברים המעניינים ביותר באופן שבו הופצו התפישות האלה, היא ההבנה של דה לה רושה וחבריו בשיטות של המכונה עצמה, ובמיוחד השימוש שלה באייקונים שונים. בעוד להקות אחרות מסוגה הלכו על סגנון בדלני-נזירי בהקלטה, בהפצה ובאסתטיקה שלהן, רייג' אגיינסט דה מאשין הבינה שהיא רוצה להגיע להמונים תוך שימוש בסמלים פופולריים: התמונה המפורסמת של צ'ה גווארה על רקע אדום כרקע לאחד הסינגלים, או כמובן העטיפה של האלבום המדובר – תמונה היסטורית מ-1963 של הצלם מלקולם בראון, המתעדת נזיר בודהיסטי מצית את עצמו בסייגון במחאה על יחס המשטר המקומי של אז – שנתמך, אגב, בידי האמריקאים (בעקבות התמונה השערורייתית הוסרה התמיכה). זה לא רק שהתמונה מזעזעת והדימוי של האש השורפת את האדם הנזירי משרתת את תחושת הזעם, אלא שהיא גם מזמינה עיסוק בדיון שהלהקה מאוד רצתה לקדם: יחסי החוץ הבעייתיים של ארצות הברית, ותמיכתה במשטרים אפלים. כך גם בטקסטים – הלב האמיתי של העניין – המשתמשים לא מעט בסיסמאות פשוטות ובאזכור של סמלים אמריקאים רדיקליים (מלקולם אקס, כלא אלקטרז) כדי להצית דיונים גדולים יותר סביב גזענות, גלובליזציה, דיכוי אלים וכן הלאה. ייאמר לשבחם שהשימוש בסמלים לא חיפה על רדידות אינטלקטואלית או אידיאולוגית – הם באמת היו בתוך העניין, כפי שתעיד הקריירה שלהם אחרי האלבום, וההתגייסות שלהם למען מטרות חברתיות שונות.

      עטיפת אלבום הבכורה של רייג' אגיינסט דה מאשין (יח"צ)
      משרתת את תחושת הזעם. עטיפת האלבום

      כל זה נמצא כמובן בצל של הלהיט הגדול ביותר של הלהקה – "Killing in the Name" המפורסם. השיר, שנכתב על ריף שמורלו גילה במקרה בזמן שיעור גיטרה שהעביר, זכה להשמעות רבות ברדיו (כולל פעם אחת מפורסמת שבה הושמעה בטעות ב-BBC הגרסה הלא מצונזרת, מה שהוביל ללמעלה מ-100 תלונות מאזינים), שהפכו אותו לקלאסיקה מידית, ללהיט מסיבות גדול - ואולי גם לעקב אכילס הגדול ביותר של הלהקה. "Killing in the Name" הפך לסמל של מחאה פשטנית, ילדותית, וככזה, הוא להיט פופ במובן הטהור ביותר של המילה. לא בדיוק מה שהמשורר התכוון אליו. במובן מסוים, זו אולי הנקודה שבה המכונה בולעת את הזעם.

      כמה דוגמאות מראות את זה היטב. זכור לכולם קמפיין הפייסבוק מ-2009 שהריץ את "Killing in the Name" למקום הראשון במצעד מכירות הסינגלים הבריטי בחג המולד, מול אחד מזוכי "אקס פקטור" שהגיעו מדי שנה למקום הראשון בשבוע הרלוונטי במשך ארבע שנים רצופות. הקמפיין, שנתמך בידי אושיות כמו פול מקרטני, דייב גרוהל, מיוז, פרודיג'י וג'וני ליידון, הוביל לשבירת שיא גינס כשהפך את השיר לסינגל הדיגיטלי שנמכר הכי מהר אי פעם בבריטניה עם למעלה מחצי מיליון הורדות חוקיות. הכסף מהמכירות אמנם נתרם לצדקה, אבל הקמפיין כולו העלה תהיות לגבי עדריות הקהל, אל מול התכנים מקדמי האינדיבידואליזם של הלהקה. כמובן שבזמן אמת השיר בשום שלב לא העפיל למקום הראשון. מקרה אחר ומפחיד הרבה יותר המדגים איך הגולם קם על יוצרו, הוא השימוש שנעשה בשיר בכלא גואנטנמו הידוע לשמצה כאמצעי עינויים, כאשר הוא מושמע בעוצמות ווליום מטורפות במשך שעות.

      לא במקרה זה גם שיר אהוב במיוחד על ישראלים, שמדגימים את הפרדוקס הזה ביתר שאת. המיינסטרים הישראלי מעולם לא היה מסוגל לחבק שיר אחר של רייג' אגיינסט דה מאשין או כזה הדומה לו, אבל שיר מחאה על ארץ רחוקה, על נושא רחוק (במקור השיר נכתב על שוטרים אמריקאים שחברים בקו קלוקס קלאן), ועם מסר פשטני מספיק וריף בנאלי לפחות כמו שהוא מבריק - רק הוא היה יכול לעבוד. הקלישאה העגומה שמדברת על לרקוד "Killing in the Name" במועדון במוצאי שבת, לקום בבוקר למחרת ולעלות על מדי א', או הנוכחות הבלתי נלאית של השיר במסיבות וחתונות וכמובן הבדיחה הנצחית על אותו "אבטיח בשקל" – כל אלה הם עדויות לתהליך ההכלה של הזעם על ידי המכונה, ולאבסורדים שהוא יוצר בישראל. מתבקש לחשוב על הזעם המודחק והאצור במציאות הישראלית ועל הפורקן הרגעי שהוא מוצא באמצעות השירים האלה - וייתכן שקיום הפרדוקסים האלה הוא שמאפשר לשיר להצליח כאן כל כך - אבל קשה לדמיין, לצערם של רבים בוודאי, את הזעם מנצח מכונה זו או אחרת בחברה של ימינו.

      פול ראיין, המועמד לסגן נשיא ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית, הצהיר לא מזמן שרייג' אגיינסט דה מאשין היא אחת הלהקות האהובות עליו – מה שכמובן עורר את זעמו של מורלו, שענה שראיין ומה שהוא מייצג הם-הם המכונה שעליה מתפרץ הזעם. 20 שנה אחרי, כשמועמד שמרני מוכן לנקוב ערב הבחירות בשמה של להקה ששרפה דגלים אמריקאים ככזו שהוא אוהב, מפחיד לחשוב כמה המכונה הצליחה להכיל את הזעם ולבלוע אותו, וכמה פחות ופחות יוצרים עם מסרים כאלה מצליחים להגיע אל מרכז הבמה, ביחס ישיר.

      מה אתם חושבים על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק