יש מילכוד בסיסי בהתייחסות למופע האנפלאגד של ישי לוי בפסטיבל הפסנתר: כיצד לוכדים את מהות המופע של אחד מגיבוריה המובהקים של המוזיקה המזרחית במעוז אשכנזי כמו מרכז סוזן דלל מבלי ליפול לקלישאות, או חלילה אפילו לגזענות סמויה? מה זה? ניצחון המחאה המזרחית? עלה תאנה אשכנזי? למרבה המזל, אווירה מיוחדת מאוד נרשמה במופע הענק והמרגש של הזמר העצום הזה אווירה של כבוד הדדי.
מופע האנפלאגד של לוי הותאם לרוח הפסטיבל: ערב מבוסס פסנתר ורווי בלדות. לוי הרבה להציג את שיריו כאילו היו לא מוכרים לקהל (שכמובן הכיר אותם היטב), להודות לו ולכנותו "קהל נכבד". ועדיין, זה לא שלוי הקטין את עצמו או ויתר על משהו מהרפרטואר הרחב שלו - זה היה מפגן עצום של כוח, שכלל גם לא מעט מהלהיטים השמחים שלו ("ריקוד רומנטי", למשל, יחד עם מחרוזות של שירים קצביים). הקהל, מצידו, חיבק אותו בחזרה במחיאות כפיים סוערות ועטף אותו באהבה גדולה.
לוי פתח את הערב בבלדות, המשיך לחלק של "השיגעון" (כמילותיו) וסיים שוב רגוע. באמצע נוגנו רבים מלהיטיו הגדולים, מ"רעיה" ו"צליל ענבלים" (שנוגן במחרוזת עם "נשים חופשיות" המצוין), שהם כבר מזמן קלאסיקות ישראליות לכל דבר, דרך "תלתלים שחורים" ו"ילדונת" ועד "אבא" מאלבומו האחרון שהפיק לו עמיר בניון. צריך לומר בבירור: לוי של הבלדות הוא פנומן בשיאו, וירטואוז-על, ובמובן הזה, מופע האנפלאגד (שכלל הרכב של פסנתר, סקסופון, בס ותופים) בניצוחו של המפיק נדב ביטון, החמיא לו מאוד. מנגד, יש כאן גם החמצה אפשר רק לדמיין את הקסם שבעיבודים אינטימיים עוד יותר, במופע מרגש של לוי עם הפסנתר לבדו. רמזים לעיבוד שכזה, האופייני דווקא בדרך כלל לפסטיבל, היו יחסית נדירים לאורך הערב, וההבלחות שלהם - ב"אישה נאמנה" למשל לא היו מספיקות.
איכשהו נדמה שמבין השירים, הצליח לוי לרגש במיוחד בלהיטים הגדולים שלו מהשנים האחרונות: "האחת שלי", שסגר את המופע, "עננים" עוד קלאסיקה ישראלית בהתהוות וכמובן שירי אלבומו האחרון. קשה לתאר את ההתרגשות והצמרמורת שעברה בקהל כשהוא ביצע את "את", שהוקדש לאיריס אשתו. אולי זה קשור בעובדה שהמופע מביא לשיא חדש את הקאמבק של לוי, שזוכה בשנים האחרונות למעמד כמעט חסר תקדים במוזיקה הישראלית לעומת זמרים בני דורו, המתקשים להישאר רלוונטיים ואהובים עם החומרים החדשים שלהם - להוציא אולי את יהודה פוליקר ושלמה ארצי. מעניין בהקשר הזה לראות שדווקא בליבו של המופע הוא בחר לעצור את רצף השירים המקוריים לטובת שלושה קאוורים מרגשים: "מלנכולי" של החברים של נטאשה שכבר הפך למזוהה איתו, "ברצלונה" של ג'ו עמר, ובין שניהם בחירה מפתיעה במיוחד "שני שושנים" של יעקב אורלנד ומרדכי זעירא. השיר, מתוך אלבום גרסאות כיסוי שעתיד לצאת בקרוב, הוא כמובן לא הפעם הראשונה שלוי מתעסק עם קלאסיקה ישראלית, אבל אין ספק שהוא התעלה על עצמו ונכנס לתוך השיר בטבעיות כזו, שקשה להאמין שאף זמר מזרחי מהדור הנוכחי לא חשב לחדש אותו. זאת עדות נוספת וחותכת לכך שלוי הוא כבר מזמן חלק מהדי.אן.איי של המוזיקה הישראלית הפופולרית, ובן בית בפנתיאון שלה, לא פחות (יצוין, עם זאת, שהוא שכח לבצע את הבית האחרון של השיר).
לאורך המופע, שסוקר את הקריירה הארוכה של לוי, מסתתר על הבמה פיל לבן שכולם רואים אבל אף אחד לא מדבר עליו, והכוונה היא כמובן לסיפור חייו המפותל. הנפילה לסמים, המעצרים והיחסים הסבוכים עם משפחתו ואשתו הם לחלוטין הנוכח-נפקד של הערב, המוזכר אך ברמזים שהם למעשה המפתח לפענוח הקסם של המופע. "איזה דרך לא עליכם", "רק תמשיכו לעקוב", "צעקתי עזרו לי ידידי אבל לא היה שם אף אחד" לוי רומז לאהבה שהוא מחפש והקהל יודע היטב על מה הוא מדבר ומחבק בחזרה את כוכב הערב. באמצעות הרמזים הקהל נעשה שותף סוד ונכבש בקסם. כשלאחר אחד השירים הראשונים לוי מבקש להודות לבורא עולם, הקהל מעניק לו תשואות, כאילו משיב לו "יש לך על מה". יצירת הברית הזאת בין האמן והקהל היא מה שהופך את לוי מזמר ענק לפרפורמר ענק, שיעור שאמנים ישראלים רבים צריכים ללמוד ממנו.
המפגש בין לוי הכריזמטי לקהל באולם המעונב הוליד עוד כמה תופעות משעשעות, שאופייניות בוודאי למופעי זמר מזרחי והרבה פחות לפסטיבל הפסנתר: כפיים תוך כדי השירים, שירה בציבור ואפילו, בשלב מסוים, קימה של אחוז ניכר מהיושבים בעולם שהחלו לפזז. רבים אחרים המשיכו לשבת, אבל לא נרשמו הזעפות פנים. אלה לצד אלה, רוקדים ויושבים, קהל מבוסס ומבוגר לעומת צעירים הקהל של לוי והיחס שלו לאמן המופיע ולעצמו מוכיח שלא חייבים להתייחס למתרחש בשדה המוזיקה הישראלית כאל מלחמה בין מזרח ומערב, אלא דווקא כקרקע פוריה לפלורליזם, קבלה, אמפתיה וכבוד הדדי.
מה חשבתם על ההופעה? ספרו לנו בפייסבוק