וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

למה אין ייצוג בתרבות הישראלית לחוויה של העורף במלחמה?

18.11.2012 / 0:40

ההצטופפות במקלט, האזעקות בעורף והפחד מפני מתקפת טילים מוכרים לכולנו כמעט – אז למה הם בקושי באים לידי ביטוי בקולנוע, במוזיקה ובספרות הישראלית?

חנוך לוין כבר כתב ב"מלכת אמבטיה": "היה זה בגיל שלוש/ שאיבדתי את נעורי/ בדרך מגן הילדים אל המקלט/ מטוסים יפי כנף/ חלפו מעלי ביעף/ והותירו אותי ופני כבושות בעפר". המקלט תמיד שם. מגיל פעוטון ילדים ישראלים עורכים תרגילי ירידה למקלטים – כלומר, ברי המזל שבהם. ילדי קווי העימות בצפון ובדרום, וכנראה שגם הילדים שבצד השני, מתנסים בזה לעתים קרובות יותר, קרובות מדי. בכל זאת, משום מה, התרבות הישראלית לא הרבתה להתעסק בחוויה הזאת לאורך השנים. יתר על כן, קשה עוד יותר להיזכר בתיאורים של המציאות הזאת מהשנים האחרונות, שהן דווקא מרובות קסאמים וגראדים. סרטים על מלחמה יש לנו בלי סוף, גם שירים על הלם קרב. לאן פרחו האזעקות, ומדוע? האמנם העורף מופקר גם בשדה התרבותי?

"זה דור פחות מגויס לחווייה הלאומית", טוען הסופר והמשורר שמעון אדף. "בניגוד למה שהיה לפני 20-30 שנה, כשהיה מעין צו שאומר על מה כדאי ועל מה לא כדאי לכתוב, היום יש אוסף של פואטיקות. אין פה גסות לב". אדף, שגדל בשדרות, מצביע גם על אלמנט האותנטיות בהקשר הזה. "אין כל כך הרבה יוצרים שחיים שם. דיברתי עם חבר לפני כמה ימים שאמר לי 'תראה כמה אנחנו מנותקים'. אני לא מנותק. אני כותב על זה. צריך שבאיזהשהו מקום זאת תהיה החווייה שלך - כמו שאני לא הייתי כותב על מלחמת המפרץ. האמת היא שאם סופר ידוע ומוכר יבוא ויכתוב ספר על שדרות זה נורא יעצבן אותי, כי מי שצריך לעשות את זה הוא מי שחי שם. גיוס הספרות לטובת כל נושא שלא קשור להתנסות נראה בתקופה שלנו כגסות. השאלה שצריך לשאול זה למה כל היוצרים מרוכזים באזור המרכז".

שמעון אדף. אביב חופי
"דור פחות מגוייס לחוויה הלאומית". שמעון אדף/אביב חופי

דויד פרץ, יוצר ודמות מוכרת בסצינת המוזיקה העצמאית בבאר שבע, סבור שמדובר בסיטואציה בעייתית ליצור בה ואודותיה, גם ליוצרים שכן פועלים באזור. "יש משהו בתחושת הכן-מלחמה-לא-מלחמה שמקהה את התחושות שלך כלפי האירוע. אני זוכר את היום הראשון שנפלה פה רקטה, כולם רעשו. בפעם השנייה כבר לא היה כזה מרעיש. זה הופך לטריוויאלי ויומיומי. יש איזה הסטה הצידה של המציאות ואז יש איזו קהות. ברגע שאתה נהיה קהה ואטום למה שקורה זה יוצר סיטואציה גרועה מאוד, וזו ההדחקה".

מצד שני, פרץ לא רואה בעייתיות מהותית בכך שאנשי האזור לא יוצרים אמנות שעוסקת בחיים בזמן מלחמה. "על מה תכתוב? על אי הצדק? יש צד שלנו וצד שלהם וכל אחד אומר שהצדק שלו, אבל זה צדק מורכב וקשה להביע עמדה שמכילה את המורכבות. זה נורא ואיום שיש טילים ונורא שיש ילדים שנפגעים ונורא ואיום שאנשים חיים עם הדבר הזה, ואפשר להתווכח עד מחר, אבל זה מרחב כל כך טעון וקשה לנסח אמירה ביחס לזה. הרבה אנשים בטח רצו לכתוב אבל לא ידעו איך לעשות את זה בלי שזה יהפוך להיות שיר מוזמן. אני גם לא חושב שאנשים מתעלמים מהסיטואציה בדרום. כשהרמתי מופע ליד שדרות כולם אמרו לי 'אנחנו כל כך רוצים לעשות משהו'".

אולי הציפיה מיוצרים להתייחס לאקטואליה היא מוגזמת? הסופר עמוס עוז, תושב ערד, גורס כי הספרות מאז ומתמיד הגיבה לאירועים רק בחלוף הזמן. "כשטולסטוי כתב את 'מלחמה ושלום' הוא כתב אותו 50 שנה אחרי ההתרחשויות המתוארות בו. כשס. יזהר כתב על 'ימי צקלג' הוא כתב 10 שנים אחרי מלחמת השחרור", הוא אומר. "ספרות היא לא מצלמה. אל תצפה מהספרות שתעקוב אחרי החדשות, היא לא עשתה את זה אף פעם. אני לא מכיר אף מדינה שהסופרים שלה מגיבים באופן כל כך אינטנסיבי על שאלות אקטואליות ועל חדשות חברתיות. אולי לא תמיד, אבל לא מתפקידם להגיב על הידיעה האחרונה ברדיו. הם לא פרשנים ולא עיתונאים".

יוסי חזן, ראש החוג לקולנוע במכללה הטכנולוגית תל-חי, מסכים איתו. "אסור לשכוח שמבחינה היסטורית הקולנוע אף פעם לא התעסק במלחמה בזמן אמת. גם האמריקאים התעסקו במלחמת וייטנאם רק בשנות ה-80 וגם הישראלים מתעסקים בלבנון רק בשנות ה-2000. אף פעם העמים לא מתעדים את המלחמות ברגע הנכון ומתעסקים בפצעים של עצמם. זה נדיר שעם חופר בפצעים פתוחים". פרץ אף מוסיף כי "לוקח זמן ליוצרים לעבד את מה שקורה ולפעמים תגובה מיידית מביאה לתוצאות כמו 'סדאם יא מטומטם', משהו כמו טוקבק מולחן, לא עיבוד של מה שאתה מרגיש".

השקת ספרו של עמוס עוז "בין חברים". נמרוד סונדרס
"שפרות היא לא מצלמה". עמוס עוז/נמרוד סונדרס

מנגד, הסופרת והחוקרת נורית גרץ מציעה הסתכלות אחרת לגמרי על התופעה. "זה לא נכון בכלל שאין כתיבה על העורף. כל החיים שלנו כאן וכל מה שאנחנו מתעדים זה בעצם תיעוד של החיים בעורף. אם זה זמן מלחמה או לא - אנחנו תמיד בעורף. תמיד אנחנו שומעים את הקולות של הפגזים או נושאים את הזיכרון שלהם. קח את 'אישה בורחת מבשורה', היא לא חיה בעורף? 'האסונות של נינה' או אפילו 'דרוש לחשן' - האם השכולה הזאת שכל הזמן עם בנה שמת ומסרבת להינתק ממנו – איפה היא אם לא בעורף? גם ב'ואלס עם באשיר' הוא חוזר אחרי 20 שנה בעורף". גרץ, העומדת בראש המחלקה ללימודי תרבות במכללה האקדמית ספיר, מסבירה כי "לא צריך להיות במלחמה בשביל לתאר מלחמה. לא צריך לתאר מקלט כדי לתאר את חוויית העורף. זה לא חייב להיות מקלט או פגז, לא זה מה שחשוב. הדברים שמתארים הכי חזק הם הדברים שלא מתארים אותם אלא בעקיפין".

ברקע הדיון מהדהרים המכשולים הגדולים הניצבים גם כך בפני איש תרבות בפריפריה. "יש תחושה של הזנחה גם ברמה הכלכלית וההזנחה התרבותית היא כפולה", אומר פרץ. "יש בעיה בדרום, אז אומרים 'מה הבעיה - אין לכם תרבות, נביא הרבה תרבות וניתן לכם לראות אותה', אבל הדבר המרכזי שחסר זה תרבות שמשקפת את החיים שיש בדרום – ואת זה צריך לחזק". חזן מסכים איתו: "דבר חשוב שצריך להבין בלי קשר למלחמה - אין יצירה בפריפריה באופן יציב כמו במרכז, וזה משהו שכל קולנוען בפריפריה מנסה להילחם בו".

עם זאת, כולם מסכימים כי היצירה בעורף המופגז, בדרום ובצפון, יונקת מהמצב ומגיבה לו בדרכה. "סטודנטים שלנו עשו סרטים נהדרים בתקופת המלחמה", אומר חזן. "בלבנון השנייה הייתי סטודנט וגירשו אותנו מהצפון, אבל כמעט כל סטודנט שהייתה לו מצלמה ביד הביא חומרים מהטראומה שלו. 'קיץ על הגג', אחד הסרטים הכי טובים שנעשו אז, נעשה אצלנו על ידי דרור מילר, תושב קריית שמונה שליווה את צוות הצלמים של ערוץ 10 בזמן המלחמה, על הגג בתל חי. זה איש שספג מטחים כל חייו. היה גם 'סרט זיכרון' של יונתן טנקביץ' שמדבר יותר על הטראומה של האדם בצל המלחמה, וגם הצליח מאוד. אני חושב שליצור תחת אש זה לא פשוט, לא ברמה הטכנית - ברמה הנפשית. לרוץ עם המצלמה ולתעד אותה בעודה מתרחשת זה לא קל".

"יש הרבה דברים שמניעים יוצרים - אי ביטחון כלכלי, תעסוקתי, מקצועי", אומרת גרץ. "כל מיני דברים שמובנים במרכז הם לא מובנים בדרום, וכמובן שיש גם אי ביטחון 'בטחוני', שהוא קרקע פורה ליצירה. יש לנו כתב עת שהתלמידים מוציאים וכותבים, והם כותבים נפלא. אני אספר לך סיפור. היה לנו שיעור ביום השואה, שמטבע הדברים עסק בשואה. פתאום, אזעקה. התלמידים נכנסו למצב של חרדה והיה צריך להפסיק את השיעור ולהתחיל להרגיע את התלמידים. מאחורינו השואה ומולנו עוד מלחמות – במכללת ספיר מרגישים את זה".

"בעופרת יצוקה היו לא מעט שירי מחאה של הרכבים מקומיים", מספר אדף. "הכנסייה (הכוונה לכנסיית השכל, נ.מ) כן מבטאים מצוקה גדולה והם מאוד ערים לדברים האלה, וגם חיים אוליאל כתב על זה. נוית בראל כותבת על זה והיא מאשקלון. כן יש איזה מוטיב שחוזר". פרץ מתאר תופעה דומה: "למוזיקה הבאר שבעית זה חלחל. בסופו של דבר האזור הזה כולו נמצא בפוסט-טראומה ואי אפשר להתחמק מפוסט טראומה. כל מי שחווה התקפה נמצא בסיטואציה כזו. כל בן אדם שיוצר במקום הזה, זה מחלחל אליו". עוז, מצידו, מסכם את הדיון בפשטות: "יום אחד ילד משדרות יכתוב סיפור, וזאת תהיה אולי יצירת מופת על החיים תחת מטר של טילים". ניתן רק לקוות שעד אז, המציאות בשדרות עצמה תיראה אחרת.

אז יש או אין מספיק יצירות על החיים בעורף? דברו על זה בפייסבוק

  • עוד באותו נושא:
  • עמוד ענן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully