יש רגע נוגע ללב במיוחד באחד השירים הראשונים באלבום ההופעה המשותף של מתי כספי וריקי גל, "מה זאת אהבה", כשבסוף "לא ידעתי שתלכי ממני", השניים שרים בדואט "איך בדמיוני תמיד לראות אהבתי איך ביחד נזדקן". כספי וגל לא צעירים בלשון המעטה (שניהם עברו את ה-60), וכבר לא מתחרים במירוץ הלהיטים. אל ההרפתקה הזאת, הרביעית המשותפת להם (או בעצם השישית, אם סופרים תוכניות רבות משתתפים מראשית שנות ה-80 כמו "עמק הנהר האדום" ו-"שיר לדרום אמריקה"), מגיעים השניים כשותפים ותיקים ומשופשפים, כדי לשיר פעם אחת נוספת את אותם שירים ששרו תמיד, ולהראות שיש להם עוד טריק אחרון בשרוול.
אין ולו שיר חדש אחד ב"מה זאת אהבה המופע המשותף", ורובו הגדול מבוסס של שלושת האלבומים שהפיק כספי לגל (מתוך שישה אלבומי אולפן), ובהם מרוכזים מיטב להיטיה. אלה אלבומים שכספי הפיק, הלחין ועיבד כמעט לבדו. בהתאמה, גם המופע הוא בעיקר הערב של ריקי גל: היא שרה ב-13 מהשירים (מתוך 16), ואילו כספי רק בשמונה, כשהראשון שבהם הוא השלישי באלבום בלבד. התוצאה היא אוסף להיטים צפוי למדי, עם מקום קטן מאוד להפתעות. זה אחד הפספוסים הגדולים של האלבום ההליכה על הביצועים הסטנדרטיים במקום על חומרים ניסיוניים יותר. כמה מרגש יכול היה להיות לשמוע את גל מחדשת שיר לא צפוי של כספי מהרפרטואר העצום שלו - נגיד "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" - ואת כספי שר סולו דווקא את "ילד אסור ילד מותר", או את "היי שקטה". אף אחד מאלה, או כל עיבוד חדשני אחר לשירים המוכרים, לא יימצא כאן.
ובכל זאת, זה לא אלבום משעמם בכלל, או לפחות לא כולו, בעיקר משום שכספי וגל משתמשים בחולשות שלהם ככוח. כספי וגל יודעים שהם לא צעירים, ויודעים שהקול המופלא של שניהם הוא כבר לא מה שהוא היה פעם, ומחפים על זה ברגש עצום. האופן שבו שרה גל את "אילו יכולתי (אמא)", מדגים עד כמה הוא מכאיב לה גם ממרחק שנים. כאשר כספי שר, "במבטייך בת, אני אלמד שוב לאהוב בלי לחשוב. בדמעותייך ארעד כאילו סוף העולם קרוב" באחד משיריו היפים ביותר, "ילדותי השנייה", כמעט שלושים שנה אחרי שיצא, העצב שלו מחלחל. גם שאר הקלאסיקות שכספי הלחין מצמררות אפילו בפעם האלף - אם זה "מקום לדאגה" או "סליחה". ראוי לציין בהקשר הזה דווקא שיר נשכח יחסית של גל, "אוהבת אותך יותר", שמתבלט ביופיו בין הקטעים המשומשים לעייפה.
הצד השני של המטבע הוא ההחלטה הבלתי מתפשרת של גל וכספי להבליט את השירים הקצביים והממזריים שלהם על חשבון שירי יום הזיכרון. זה אמנם מופע נוסטלגי, אבל הסיפור שכספי וגל מבקשים לגולל הוא סיפור חושני, מיני, חוטא ומתריס. השורות "בצער לא רב וביגון לא קודר, כי הזמן את העצב ליד המתים קובר" הן שורות המפתח המהדהדות, ובאיזה שהוא אופן, הן עדיין בועטות גם בישראל 2012, רגע אחרי מלחמה ושני רגעים לפני המלחמה הבאה. רבים משיאי האלבום מצויים דווקא בשירים האלה: אם זה "הנה פתחתי חלון" שפותח או "נערת הרוק" שסוגר (כולל החגיגה הבלתי הנמנעת של "היא מזדיינת לא מזדיינת, כן גומרת לא גומרת"). מזווית קצת אחרת, גם כספי נשמע במיטבו כחוטא, ב"היא חזרה בתשובה".
קשה להגיד ש"מה זאת אהבה המופע המשותף" הוא אלבום חשוב, מפתיע, או כזה המציג באור חדש את היצירה של ריקי גל ומתי כספי. הוא גם לא מוסיף הרבה על אלבומי ההופעה הקודמים של כל אחד מהם. עדיין, הוא בוודאי לא אלבום רע. בימי בצורת שכאלה, לא יזיק להרבה אמנים צעירים ללמוד מהחוצפה החיובית של גל וכספי, שמעזים לחטוא ולהתריס.
מה חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק