"השלישי" של מטרופולין: לא מושלם, אבל מרגש

למרות חולשות מזעריות והיעדר קונספט שמחבר את הקטעים, האלבום החדש בפרויקט המפואר של עופר מאירי ממשיך לזקק תקוות, תסכולים וחלומות לפסקול מרגש ומופק לתפארת

נדב מנוחין
13/12/2012

זה כמעט לא נתפס עד כמה המוזיקה הישראלית מפגרת אחרי העולם בכל מה שנוגע לסטנדרטים של הפקה מוזיקלית. מדובר בתפקיד הכי חשוב באולפן, זה שהופך אוסף של אקורדים לרעיון, ואוסף של רעיונות לעולם צלילי מובחן, רגשי ובעל ומשמעות. בעוד שמעבר לים המשקל שניתן להפקה הוא כמעט בלתי מוגבל, בארץ עדיין ישנם מתי מעט מפיקים במשרה מלאה, וגם הם – בהתאם לתרדמת הכללית בסביבה – מעדיפים על פי רוב הפקות מן הזן השמרני. מזלם שעופר מאירי, האיש מאחורי כמה מהאלבומים המרתקים של שנות האלפיים בארץ (מדנה ברגר דרך קורין אלאל ועד האלבום האחרון של מוניקה סקס) מציל את הכבוד של המפיק הישראלי.

אחרי "מטרופולין" ו"הסליל", עכשיו מגיע האלבום "השלישי" של פרויקט מטרופולין מבית מאירי - בחירה מעט מאכזבת של כותרת ליצירה כל כך מושקעת. ולא רק שלאלבום השלישי של מטרופולין אין שם של ממש, אלא שבניגוד לקודמיו, גם אין בו סיפור קונספט. אם האלבום הראשון עסק בהוויה עירונית ומנוכרת, ו"הסליל" בדי.אן.איי של החיים, הרי ש"השלישי" הוא אסופת שירים לא ארוכה במיוחד, שאין ביניהם בהכרח קשר ישיר. שני הסעיפים האלה רק מעידים על הרף הכל כך גבוה שהציב מאירי באלבומים הקודמים, שלעומתם נראה "השלישי", אלבום נהדר ומעניין כשלעצמו, צנוע בשאיפותיו וביומרותיו – לטוב ולרע.

טוב לדעת (מקודם)

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

מוגש מטעם שחל
מטרופולין ומוניקה סקס - כי אין כבר כאן (סינגל). נידור עוז
צילום: דודי חסון,
מציל את הכבוד של המפיק הישראלי. עופר מאירי(צילום: נידור עוז צילום: דודי חסון)

גם ללא סיפור, יש ב"השלישי" מוטיבים מרכזיים (שאמנם הופיעו גם באלבומים הקודמים), ומעל כולם מרחפת תחושה של חלומות מנופצים, של התפכחות מהם, ושל רצון לשוב ולהרגיש, להילחם בניכור - הכל באווירה הזייתית משהו. אולי הצורך להתחדש הוא זה שמשך את מאירי לחתוך למינימום את הנוכחות של הקולות המזוהים כל כך עם הפרויקט – דנה עדיני (ב"תעשה לי טוב" הפותח, קלאסיקה מטרופלינית), ברק גביזון ואפרת גוש (ששרים רק שיר אחד ביחד) – ולהעדיף קולות וניסיונות חדשים, בפרט של זמרים לא-טבעיים. צליל דנין, ששרה שניים מהשירים החזקים באלבום ("אתה גומר אותי" ו"לשחק עם הראש"), היא הדוגמה החיה לאופן שבו מאירי יוצר מזעקה שיר פופ חד ומופלא. יחד איתה מבהיקה ביופיה גם ריף כהן, בשיר מקסים בצרפתית שרקחו יחד על פי קונצ'רטו לפסנתר של רחמנינוב.

למרות ההקפדה, יש גם כמה רגעים חלשים מאוד באלבום, וביניהם שיר מעט תמוה עם מוניקה סקס שכולל שבע מילים שונות בלבד, שלא ממש אומרות כלום. שיר בעייתי אחר הוא גרסת כיסוי בביצוע הבת מאיה מאירי לקלאסיקה האמריקאית הנושנה "Where Did You Sleep Last Night", שזכתה לעדנה מאז שקורט קוביין וחבריו לנירוונה בחרו לחדש אותה במופע האנפלאגד המפורסם שלהם (אגב, בהשפעת חידוש של מארק לאנגן). זה לא רק שקשה לחדש שיר שכבר יש לו גרסאות כיסוי דומיננטיות מאוד, אלא גם שהעיבוד כאן חוטא לרוח השיר ומפספס אותו כאשר מקטע פולק אישי ואפלולי הוא הופך למפלצת אלקטרונית. זה מפתיע במיוחד לאור גרסאות הכיסוי הכל כך טובות שהתרגלנו לקבל ממאירי ושות' בעבר - "בלי לומר מילה" ו"כל האמת". מנגד, בסוף האלבום, כשמאירי מפתיע ושר בעצמו במסגרת אינטימית, התוצאה מעניינת הרבה יותר.

יוצר מזעקה פופ חד ומופלא. עטיפת האלבום(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

יש משהו מעט מלחיץ בקצב של "השלישי", משהו שאולי טמון במכות התופים (המתוכנתים רוב הזמן) ובקלידים, או אולי בתחושה המפעפעת של הזמן שאוזל אל מול הדרך הארוכה ("גבעה ועוד גבעה, אני נמצא תמיד בדרך... זה לא נגמר", שר ברי סחרוף באחד השירים). לרגע אחד באלבום מגיעה סוף סוף הקלה, כאשר מאירי פוגש במיכה שטרית הגדול עם "ישר ללב", עוד הוכחה לטענה שמדובר באחד הכותבים הישראלים הכי חכמים של הדור האחרון: "בלי פחד מוות, קום והתנער: דבר חדש, דבר כמו ילד - ישר ללב". עם גיטרה סחרופית ושטרית שממש שר ולא מדקלם, מתגלה הערך הגדול של הרכב כמו מטרופולין - מזקקה של תקוות, סינתוז של תסכולים וחלומות לתוך עולם ייחודי, שבו המוזיקה היא פסקול תמידי לחיים שלנו.

מה אתם חשבתם על "השלישי"? דברו על זה בפייסבוק

  • מטרופולין

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully