בעיניי, זהרירה היתה שחקנית ענקית בכל קנה מידה. כוונתי היא שאמנם לא היה לה מוניטין בינלאומי או קריירת משחק בחו"ל, אבל היא עומדת בשורה אחת עם כל הכישרונות והשחקנים הכי גדולים בעולם, והיא חלק בלתי נפרד מהפנתאון של גדולי אנשי הבמה.
על הבמה היה לה כיוון פשוט מטורף. היא יכלה להיות קשוחה ואוטוריטטיבית, היא יכלה להיות קוקטית ודרמטית. היתה לה גם יכולת קומית נהדרת ונוסף לאלה היא גם היתה מוזיקלית באופן קיצוני. היא גם אחת מהשחקניות הוותיקות הבודדות שעברית היא שפתה - בניגוד לרוב יוצאי הדור שלה שעלו ארצה ולא דיברו את השפה מבטן ולידה, היא נולדה וגדלה בתל אביב, והיה פשוט תענוג לשמוע את העברית שלה, את השימוש שלה בה.
השחקנית זהרירה חריפאי הלכה לעולמה
עולם התרבות נפרד מזהרירה חריפאי
זהרירה חריפאי אף פעם לא נכנעה למיינסטרים. פרידה
באופן אישי, הכרתי את הקול שלה עוד בתור ילד, כשהיו משדרים ברדיו תסכיתים של הצגות. היה מרתק לשמוע את קולה דרך המקלט וככה למעשה הכרתי אותו. בהמשך ראיתי אותה על הבמה בהצגות רבות, ובעיניי היא היתה נפלאה לא פחות גם על המסך הגדול, כששיחקה בסרטי קולנוע. החל מ"סאלח שבתי" וכלה בסרטים של אפרים קישון - בכולם היתה נהדרת.
עבדתי עם זהרירה כשביימתי אותה בהצגה "רומנטיקאים", החלק השלישי בטרילוגיית המחזות מאת חנוך לוין, אחרי "יעקובי וליידנטל", ו"סוחרי גומי". מצאתי את עצמי מביים מחזה של לוין מיד אחרי מותו, עובד עם שחקנית שלו, והייתי נורא לחוץ מזה. הוא הרי היה במאי ענק ואוטודידקט, וזהרירה היתה קרובה אליו מאוד והשתתפה בהרבה מהצגותיו. הייתי לחוץ מהעבודה על מחזה של במאי שאני מעריץ, עם אישה ושחקנית שאני מעריץ, אבל זהרירה, יוסף כרמון וגבי עמרני היו אריות במה, ולמדתי מהם הרבה. הם שיחקו שלישיה בסוף ימיה, והיה מאלף לעבוד איתם - ועם זהרירה בפרט.
ההצגה עצמה עוסקת במוות, ומאז הידיעה על פטירתה נזכרתי בטקסטים של לוין שהיא אומרת במהלכה, כי היא אומרת אותם במיטה גדולה כשלצידה שני הגברים בחייה. בעיניי זה מצמרר. היא בעצם אומרת שם הספד מבלי לדעת. עצם העובדה שהיא אומרת טקסט של לוין, שלא צריך לעצור ולחשוב עליו כי המילים הן פשוטות, הופך את הרגע לחזק עבורי.
זהרירה מלווה את בית צבי 25 שנה. היא ביימה אצלנו את ההצגה "יעקב וליידנטל" של לוין, בה כאמור השתתפה בעצמה שנים קודם לכן, והיתה מורה לקריאת שירה. אחת מהתכונות היותר ייחודיות שלה היא הדרך בה היתה ניגשת לטקסט, איך היתה מצליחה לנתח, לפרש ולהגיע לאמירה. הטיפול שלה בטקסטים היה שיעור מאלף לכל תלמידי המשחק ולכל אדם במקצוע. היא החדירה בדורות של תלמידים את הקריאה האמנותית, וגם את ההבנה שיש עבודה שצריך לעשות: עבודת השחקן אינה מסתכמת אך ורק באינטואיציה וכישרון, אלא מתרחבת גם למלאכת הטקסט אותו יש לנתח, להתעקש עליו ולהבין אותו. רק אחר כך הכישרון נכנס.
לפני שבועיים היא ביקרה אצלנו בטקס לזכרו של גרי בילו ועלתה לבמה יחד עם בתה אלה שבא, בוגרת בית צבי בעצמה, שחקנית בתיאטרון הקאמרי ובמאית. זהרירה הקריאה קטע מתוך מחזה פחות מוכר של וויליאם שייקספיר בשם "סימבלין", שתורגם על ידי דורי פרנס להצגה "המון רעש של לא כלום" בה היא השתתפה ב-2010. עידו ריקלין שביים את ההצגה, הצליח לפתות אותה לשחק בה אחרי שהיא הציבה לו תנאי - שהקטע הזה ייכנס כחלק מההצגה. היה תענוג לשמוע אותה מקריאה אותו שוב.
ולסיום, סיפור קטן ואישי על חוש ההומור הגדול של זהרירה: כשעבדנו יחד על ההצגה, החזרות התקיימו בהאנגר כלשהו בנמל תל אביב. אשתי היתה מסיעה אותי לשם כל בוקר ובדרך היינו אוספים את זהרירה מביתה. אשתי היתה מורידה אותנו בהאנגר ונוסעת משם עם הרכב, מה שגרם לזהרירה לצחוק על כל העניין ולהגיד "יש לי נהגת פרטית". בסוף החזרות, בכדי להבהיר את הכוונה, היא קנתה לאשתי כובע מיוחד, בכדי שאישתי תהיה נהגת עם כובע.
משפחת בית צבי שולחת חיבוק גדול לאיה ולשלמה שבא, ולכל משפחתה של זהרירה חריפאי. יהי זכרה ברוך.
מה הזיכרון שלכם מזהרירה חריפאי? ספרו לנו בפייסבוק