את "החיים כשמועה", האוטוביוגרפיה הטלוויזיונית של אסי דיין, אפשר לסכם במשפט שהוא עצמו כתב ופירסם בקובץ השירים הטרי שלו "...אבל אהבה" בהוצאת אבן חושן "אומרים שאני מוכשר. אבל אני לא מאושר ומר נפש ומר לי מר". לא מן ההכרח היה שאסי דיין, בנו הצעיר של משה דיין, יהיה תאונת דרכים עצמית מתמשכת. אבל אסי דיין הוא אותו עקרב יפהפה ומלא ארס עצמי שמשכנע בכריזמטיות את הצפרדע לשאת אותו על גבה לצד השני של הנהר, וכאשר היא מפחדת מן הארס שלו הוא מסביר לה בהיגיון שאם יעקוץ אותה הרי שגם הוא עצמו יטבע; ובכל זאת באמצע הדרך לגדה השנייה העקרב עוקץ את הצפרדע וכששניהם טובעים למוות, מסביר העקרב "זה הטבע שלי".
הטבע ההרסני של אסי דיין הוא כזה שלמי שמאושר בחלקו, ואינו מתייסר בשביל הספורט, לא יהיה מובן לעולם. לכאורה היה לו הכל, לנצר הסורר למשפחת דיין ייחוס, ומעמד, ופריבילגיות. יופי, וכישרון וכריזמה, אינטליגנציה נדירה ומרדנות סקסית. אבל אולי כל אלו לא מספיקים כאשר בעשור השביעי לחיים עדיין מתאבלים על אותו חיבוק אבהי ומילה טובה שלא ניתנו בזמן; וגרוע יותר מכך ניתנו, אבל נגזלו באותה שרירותיות. ואם יש משהו שברור מ"החיים כשמועה" הרי שזה שאסי דיין לנצח ירדוף אחר זכר אביו ויכפור בו באותה נשימה; אביו הגנרל, שודד העתיקות, חובב הנשים, המנצח והמפסיד וזה שבין אם ירצה ובין אם לאו - עיצב אותו להיות מה שהוא.
"החיים כשמועה" סוקר בשלושה פרקים מרתקים מאוד את תולדותיו של אסי לבית משפחת דיין, ודרכו גם את ישראל לבית משפחת הציונות. מהולדתו של דיין, הבן יקיר לי למשפחת אצולה ישראלית, היו לו שתי אפשרויות להצניע עצמו תחת צל אביו ולא לשחק בתנאים שהוכתבו לו, או לנסות להשתמש במטען הגנטי והציבורי כדי שיהיו אלו הרוח שמתחת לכנפיו. אסי דיין כמו אסי דיין, לא אוהב שעורכים לו את לוח המשחק ומציבים לו כללים, אז הוא מזגזג בין האפשרויות השונות שונא את אביו ומורשתו עד מוות, ובמקביל כמה? אליו ולעוצמה שייצג.
סיפור חייו של דיין מדהים גם באופן אובייקטיבי ההספק שלו יוצא דופן, האירועים, התאונות, ההתמוטטויות והנסיקות שלו הופכות אותו לעוף חול אנושי שמצליח להתנער מאפרו, בדיוק כשכבר נדמה היה שהוא סיים את כל מכסת הנשמות שלו. אבל מעבר לחומרים האנושיים שיש ל"החיים כשמועה", יש לסדרה התיעודית הזו גם כמות חומרים מצולמים בלתי תיאמן, שבעבודת נמלים, עריכה והלחמה בקריינות האסי דיינית, מתחברים כמו לכדי סרט שלם שאין בו קיטועים, קפיצות או חוסרים. התוצאה מרשימה מאוד, לא תמיד קלה לצפייה אבל אין בה את חוסר הנעימות שנדמה היה שבפרומואים בחרו לקדם. למרות החשיפה והחושפנות הדיינית, הסדרה בכללותה גדולה יותר מאיזה רצון קטנוני לסגור חשבון דרך התערטלות פומבית.
גם בלי פאתוס מיותר, "החיים כשמועה" מאירים את ההיסטוריה הפרטית של אסי דיין כמעין גיבור טרגי נער מוזהב בעל פגם פאטאלי. אולי זה האב המסרס, החיווט הבעייתי במוח, אולי זה הרעב המתמיד לגאולה דרך הביבים. אבל "החיים כשמועה" אינה יצירה בלעדית ואידיוסינקרטית של אסי דיין; הבמאים עדי ארבל ומויש גולדברג משמשים כמי שמייצרים מיכל שיהיה גדול דיו לדיין וקומוניקטיבי מספיק גם עבור מי שאינו הקהל הטבעי שלו. גם כשלא ברור איפה נגמר דיין ומתחילים הם, התוצאה של "החיים כשמועה" מאוזנת, מרתקת ונוגעת ללב מאוד. בסופו של דבר נראה שמי שעסק כל חייו בנסיון לברוח מהדוגמה המקולקלת של אביו, עשה כמעט הכל בדרכו אמנם כדי לשכפל את אותו המודל. וזה עצוב, ואנושי, אולי הכי אנושי ומכמיר לב שהיה אסי דיין מזה שנים.
"הישראלי הממוצע הוא אידיוט ודעתן": אסי דיין בראיון לקראת הסדרה התיעודית עליו
מה חשבתם על "החיים כשמועה"? ספרו לנו בפייסבוק