עילי בוטנר מתקתק ומונוטוני, אלה דורון מקדימה את זמנה. ביקורת אלבומים

    האלבום של עילי בוטנט וילדי החוץ ילהיב את חובבי הרוק הסכריני, בעוד שאלבום הבכורה של אלה דורון היה מלהיב את כל השאר אילולא היה כה עדכני וזר מדי לאוזן הישראלית

    נדב מנוחין

    עילי בוטנר וילדי החוץ - תם ולא נשלם

    אלבומם של עילי בוטנר וילדי החוץ (יוצאי "כוכב נולד" אוהד שרגאי ואדר גולד), "תם ולא נשלם", הוא אלבום שנוצר עם חדוות עשייה. היא נשמעת מהתו הראשון של התקליט ועד סופו, וזה דבר שנעים לשמוע. נעים היא מילת המפתח - הכל כאן אזין ופשוט, סטנדרטי מאוד. מה שחבל הוא שהשמחה הזאת מוטבעת רוב הזמן בהפקה שמרנית בסגנון עדות הקולדפליי (גיא מנטש ויהל דורון, שמבססים את עצמם כיוצאי "דה וויס" בעלי הנוכחות המשמעותית ביותר בינתיים, במפגש שלהם עם יוצאי התכנית המתחרה) ובעיקר בטקסטים לא מספיק טובים.

    עוד בוואלה! NEWS

    יש פתרון אמיתי: הקרם שיעלים לך את כתמי הפיגמנטציה

    לכתבה המלאה
    עילי בוטנרו ילדי החוץ (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

    לבוטנר, היוצר העיקרי מאחורי הפרויקט וגיטריסט בעל זכויות, זה האלבום השלישי שהוא מוביל אחרי "שווים" עם רן דנקר ואלבום נוסף בו אירח בין היתר את ריטה, קובי אפללו (בשיר המצוין "מכתב לאחי") וכפיר בן ליש. למרבה הצער, וככל שהוא סימפטי וניחן בכנות ביצירה שלו, בוטנר מתקשה להתחמק מקלישאות חבוטות מאוד על תקווה וחושך, אמת ושקר, טיפוס על ההר ודרכים חדשות, ומחרוזים סתמיים (באחד הקטעים באלבום שר שרגאי "ידיים למעלה // לשים על הראש // ספרנו בשקט אחת, שתיים, שלוש"). גם באלבום הקודם, שבו לא הצניע את ההערצה הגדולה שלו ל"ניחוחות החציר" של השירים של פעם, חתר בוטנר בכתיבה שלו למקום הכי תמים, וזה גם מקור הצרה: הוא כל כך רוצה לכתוב שירים תמימים כמו אהוד מנור וכל כך רוצה להישמע כמו משהו מוכר ונעים, אבל לא רק שהוא אינו אהוד מנור, הוא גם מפספס בדרך הזדמנות לכתוב את עצמו ולא שורה של חיקויים.

    כאשר השירים מתחלקים בין שני ילדי החוץ, גולד היא נקודת האור המרכזית של האלבום. גם כשהיא שקטה (למשל ב"כל עוד נשאר לאהוב" ו"בימים", שני השירים הטובים באלבום) וגם כשהיא שרה יותר בקול ("נעים עכשיו"), ההגשה שלה חופשית ובשלה יותר, מה שמאפשר לה לחפות על החסרונות היחסיים האחרים. לידה, שרגאי, זמר מוכשר לכל הדעות, נשמע מתאמץ יותר מדי, אובר-דרמטי אפילו, אבל גם לו יש כמה רגעים יפים, כמו למשל ב"נהר", שהוא דוגמה טובה לאיך בוטנר מצליח להתעלות מעל הקלישאות כשהוא מתחבר לגעגוע עמוק באופן כן. בסך הכל, על אף כל מגרעותיו, "תם ולא נשלם" על עשרת שירי הרוק-פופ שלו הוא לא אלבום מזיק - הוא נעים, מלודי ועטוף היטב במיינסטרים של המיינסטרים, אבל היעדר האותנטיות של השירים - בטקסטים הפשטניים שלא מרגשים, ובעיבודים שגורמים לכל השירים להישמע דומים מדי ("תתן לי יד", הלהיט של האלבום, הוא האבטיפוס שמוליד את כולם) - משאירות אותו עם משקל סגולי נמוך מאוד, שלא מותיר משקעים גם אחרי האזנה חמישית.

    אלה דורון - Ella VS Mountain

    תמונת המראה של עילי בוטנר וילדי החוץ נדמית כאלבום הבכורה של אלה דורון, "Ella VS Mountain". אם בוטנר רוצה להישמע כל כך כמו הישראליות המדומיינת האבודה, דורון נשמעת הכי חו"ל שאפשר, פאם-פאטאלית מצוידת באנגלית נטולת מבטא ובעיבודים מעודכנים ורב-גוניים - מאלקטרוניקה לנגיעות ג'אז ולרוקנ'רול ממש, באדיבות המפיקים ניר גבע וגיל לואיס (גילוי נאות: יש בינינו היכרות מוקדמת). היא מנסה הכל בשביל לתת את הצגת חייה באלבום הזה, והיא רעבה מאוד, אולי רעבה מדי. אולי הרמז החבוי היחיד שנותר לישראליות של יוצרי התקליט מתחבאת באחד השירים הטובים באלבום, הנושא את השם ההולם - "My Country is Burning".

    אלה דורון (צילום: זוהר שטרית)

    דורון לא דומה להרבה דברים אחרים בפופ הישראלי, בעיקר בגלל שהסגנון הספציפי הזה מת כאן למדי, ולהוציא את אמילי קרפל ומעטים אחרים אין כאן ממש תרבות פופ. זה קשור גם בעובדה שהרדיו הישראלי (ובעיקרון גם הקהל הישראלי) לא מחפש בדרך כלל סאונד מעודכן, אלא משהו מקומי הרבה יותר, משהו שנטוע כאן, ואת המצרך המקומי הזה, דורון לא מספקת עבורו, קליטה ככל שתהיה. היא יכולה להתחרות מצוין מול עמיתות מהצד השני של הים, אבל זו לא סחורה עם ביקוש גדול בצד הזה, בינתיים. אבל זו לא הבעיה היחידה שלה, ולא סתם זו מראה: על הקשת הרחבה שעליה היא פורשת את המטען המוזיקלי שלה, דורון מכוונת לאוזניים, לחיוך, לרגליים רוקדות, אבל לא ללב. להקשיב לאלבום שלה זה כיף לרקע, כיף באוטו, כיף לשיעורי בית, אבל זה לא אלבום להתכרבל איתו משום שהוא לא אלבום שמרגיש אישי או עמוק בשום צורה (בשיר הפותח היא שרה "ויתרתי על מחשבות עמוקות, זה גורר אותי מטה יותר מדי. אוסף של שורות מחץ - זה מה שאני מראה").

    ראוי לומר שיש כאן לא מעט שירים מצוינים, "Bigger Than Life" למשל, אבל לא המנון גדול מהחיים או אמת שהופכת את דורון למשהו ייחודי באמת. עד שהיא תגיע לשם, נוכל ליהנות מקול מעניין ורענן במוזיקה הישראלית, אבל כזה שנטל ההוכחה עליו עדיין כבד.

    אמן פופ נתקל שוב ושוב במשימה הבלתי אפשרית הזאת, אותו איזון עדין בין משהו נכון, רענן, למשהו תמים ואותנטי בתוך שיר או אלבום. לא כל שיר פופ צריך לשבור את הלב, אבל ללא רגע אחד של כנות, של אינטימיות, בין האמן למאזינים שלו, גם האלבום של עילי בוטנר וילדי החוץ, וגם זה של אלה דורון, נידונים אולי להשמעות חוזרות ונשנות (ונעימות), אבל גם לשכחה.

    מה חשבתם על האלבומים של אלה דורון ועילי בוטנר? ספרו לנו בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully