דניאל דיי לואיס הוא לא שחקן פורה. מאז 1989 השנה בה קיבל את האוסקר הראשון שלו הוא השתתף ב-11 סרטים בלבד, פחות מסרט אחד לשנתיים בממוצע. לא שיש מקום להשוואה, אבל לאורך אותו פרק זמן ברוס וויליס השתתף ב-70 סרטים. מצד שני, על חמישה מבין 11 הסרטים האלה דיי לואיס היה מועמד לאוסקר, ועל שניים זכה (שלושה, אם סופרים את האוסקר על "לינקולן" שאותו עדיין לא קיבל, אבל לפי כל הסימנים כבר נמצא אצלו על המדף). ספק אם יש שחקן נוסף עם שיעורי הצלחה כאלה, באחוזים ובכלל.
יש קשר ברור בין שני הנתונים האלה. דיי לואיס ידוע כשחקן שמשקיע בכל תפקיד שלו יותר מכל שחקן אחר. כשדיי לואיס נכנס לדמות, הוא באמת נכנס לדמות, ולא יוצא ממנה. האופן שבו הוא מתכונן לכל תפקיד הפך למפורסם כמו התפקידים עצמם: כשהוא מגלם משותק בכיסא גלגלים, הוא נשאר משותק גם בין הטייקים. כשהוא מגלם את הנשיא, הוא דורש מכל אנשי הצוות, כולל הבמאי, לפנות אליו אך ורק כ"אדוני הנשיא". כשהוא מאמץ מבטא או קול שונים, הוא ממשיך לדבר בהם במשך חודשים. זה הופך אותו, לפי כל הדיווחים, לאדם בלתי נסבל לעבוד איתו, אבל מבחינת התוצאה על המסך, המאמץ משתלם: כל אחת מהדמויות של דניאל דיי לואיס היא כל כך מלוטשת וכל כך לא דומה לדמויות האחרות, שקשה לראות את השחקן המשותף לכולם. ג'ים שרידן, הבמאי של "כף רגלי השמאלית", טען שדיי לואיס שונא לשחק: הוא אף פעם לא משחק שום דבר. הוא פשוט נהיה, לזמן מה, אדם אחר. לפניכם תזכורת לכמה מהדמויות הגדולות שדיי לואיס גילם ברבע המאה האחרונה כי דמויות קטנות אין.
כריסטי בראון, "כף רגלי השמאלית"
הסרט שעליו דיי לואיס זכה באוסקר הראשון שלו ולאיש לא היה ספק למה. אין דבר שמצביעי האוסקר אוהבים יותר ממהפכים פיזיים ואמנים שסובלים בשביל האמנות שלהם, ובתחום הזה לא היה מי שעלה על דיי לואיס כאן. דיי לואיס גילם את כריסטי בראון, אירי שנולד עם שיתוק מוחין שהותיר את גופו משותק כמעט לחלוטין, מלבד רגל שמאל. כל פעולה שהוא עושה וכל מילה שהוא אומר מחולצת במאמץ ובכאב מתוך עוויתות, בעוד רוב גופו נשאר דומם ושפוף בכסא הגלגלים (דיי לואיס שבר שתי צלעות במהלך הצילומים מהלחץ של הישיבה הממושכת בתנוחה לא טבעית אחת). את רוב מה שבראון המקורי יודע לעשות עם רגל אחת לצייר, להקליד במכונה, להחליף תקליט דיי לואיס למד לעשות, אבל היה דבר אחד שהוא לא הצליח: לעשות את זה עם רגל שמאל. הוא השתמש ברגל ימין, והסצינות בסרט צולמו דרך מראה כדי להפוך את התמונה.
נתניאל פו, "אחרון המוהיקנים"
הדבר האחרון שאפשר היה לצפות מדיי לואיס לעשות אחרי "כף רגלי השמאלית" היה להתפשט, להתרוצץ, לירות ברובים ובכלל להתנהג כמו אינדיאני. ובכל זאת, הוא התגלה כליהוק אמין באופן מפתיע בתפקידו כאדם שגדל בשבט המוהיקנים. המוהיקני האחרון הוא אחד התפקידים הפחות תובעניים של דיי לואיס מבחינת חשיפת הנפש יש יותר מדי אקשן בסרט מכדי להתעכב על דקויות כאלה אבל זה לא גרם לו לותר על עבודת מחקר מטורפת: כדי להיות אינדיאני עד הסוף, הוא בילה שבועות בטבע, ולמד לבנות ולשוט בסירת קנו, לצוד חיות ולפשוט את עורן למאכל.
ביל "הקצב" קאטינג, "כנופיות ניו יורק"
אפילו שחקן עומק צריך מדי פעם להיות פשוט רע. "כנופיות ניו יורק" של סקורסזה הוא ניסיון לאפוס היסטורי עירוני עם דמויות גדולות מהחיים, והדמות של דיי לואיס בהחלט מתאימה לתיאור הזה. ביל הקצב, מנהיג הכנופיות המקומיות, הוא אדם רב כח שאנשים הולכים אחריו במידה שווה בזכות הכריזמה שלו ובזכות העובדה שהם חוששים ממה שהוא יעשה להם אם לא ילכו. עם שפם מפואר, כובע צילינדר בסגנון לינקולן (חוזה את העתיד?) וסגנון דיבור של ג'נטלמן הוא נראה כמו קריקטורה על נבל מצויר אבל מפחיד הרבה יותר.
דניאל פליינוויו, "זה ייגמר בדם"
את האוסקר השני שלו דיי לואיס קיבל ולא היה שום סיכוי שלא יקבל על "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון, שבו הוא מגלם איש עסקים המנהל בארות נפט בתחילת המאה העשרים בארה"ב. אבל התיאור המשמים הזה מטעה: דניאל פליינוויו של דיי לואיס הוא הכל חוץ מחליפה משעממת. במובנים מסוימים דיי לואיס לא עשה מרחק גדול מ"הקצב" ועד לפליינוויו, אבל בעוד "הקצב" הוא דמות מהאגדות, דניאל פליינוויו הוא מהמציאות: איש שתאוות הבצע והכח הפכו למפלצת בעור אדם. בסצינת השיא של הסרט, כשהוא שואג "אני שותה את המילקשייק שלך!", מעולם לא חרדו כל כך הרבה אנשים לגורל המשקאות שלהם.
אברהם לינקולן, "לינקולן"
אחרי כל הרוע הזה, ב"לינקולן" דיי לואיס הפך את עצמו לאחד האנשים האהודים והאהובים בהיסטוריה. לפי גירסת שפילברג, לינקולן הוא הפוליטיקאי המושלם: הוא מדבר ברוך ובשקט בדרך כלל, אבל כשהוא עושה את זה, כולם מסביבו מקשיבים. הוא אבהי, אחראי, נחוש בדעתו אבל מיוסר מהחלטותיו; בקיצור, זה האיש שהיינו רוצים להצביע בשבילו.