פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האלבומים החדשים של פונץ' ושלום גד: סיבה לחגיגה אמיתית

      פונץ' מייצרים תשובה מוזיקלית למחאת האוהלים, שלום גד סוגר חשבון עם הפריפריה והאלבומים החדשים של זה וגם אלה נוקטים עמדה נחרצת ואמיצה מול המציאות

      האלבום החדש של פונץ' מתחיל בשיר שמתאר משחק קלפים בין אב ובן. הבן מנצח ב"מלחמה" כי אבא שלו "נתן לו", הוא יודע את זה ודורש להתחיל בעוד משחק. "רמז לעתיד" - זהו שמו של אלבום האולפן החמישי של הלהקה - הוא אלבום שמספר על בני אדם שנגמרו להם הקלפים. הם כלואים במשחקי מלחמה בלי שום מטרה שמתנהלים מעל לראשיהם, הם רגילים להפסיד, ונשארים להם רק זכרונות מילדות רחוקה, של משחק תמים של אב ובן, של אהבה שאיננה, של הרגשת ערו?ת.

      "רמז לעתיד" הוא אלבום קונספט בסגנון חופשי, על אנשים שחיים תוך כדי שינה, מתעוררים לפעמים, מקווים להגשים את החלומות שלהם אבל גם להשתחרר מהם ("האם תוכל לשאת את החלומות שלי?", שואלת דנה בקר ברגע מצמרר). הם מחכים "שהאהבה תחזור", כשם השיר השני. וכשיוסי בבליקי שר על היום שהאהבה תחזור, הוא מתאר את ההמונים שייצאו לרחובות וידרשו אותה. אחר כך הוא שר על ההתעוררות וכל השאלות הקשות שקמו בעקבותיה. הרמז ברור: "רמז לעתיד" הוא אלבום ששורשיו במחאת האוהלים.

      פונץ' - שירה בחזרה - שאהבה תחזור (דייב שחר)
      מחכה לאהבה, אבל בעצם למחאה. יוסי בבליקי (צילום: דייב שחר)

      פונץ' תמיד הייתה להקה חברתית, ובאלבום הזה היא עושה זאת באופן המשמעותי ביותר עד כה. זה מעניין: אחת הטענות שנשמעו שוב ושוב באותו קיץ זה שבאופן מפתיע לא קם מתוכו המנון, לא נוצרה אף יצירה מיתולוגית שתהפוך לסמל, והנה, שנה וחצי אחרי, נדמה שאפשר ממש לזהות קבוצה של אמנים מזרמים שונים שמתחילים לנתח אותה, כשלצד פונץ' תוכלו למצוא גם את החומרים החדשים והנפלאים של לוס כפרוס או את השירים החדשים של גלעד כהנא ושות' בג'ירפות.

      ולא רק במחאה: האלבום הזה מלא היזכרויות והתכתבויות. כך למשל, המוטיב המוזיקלי הקבוע שבו מזכיר באופן חשוד רגעים מ"המלך האחרון של עולם הבידור", השיר הסוגר של אלבום הסולו הראשון של בבליקי. בשיר אחר, "הספסל", מתארח לא אחר מאשר שלום גד, אחד ממייסדי הלהקה, שפרש והצטרף כאן למעין איחוד של ההרכב. ויש גם קריצה ברורה לארקייד פייר ("הגוף שלנו הוא כלא קשה").

      אם אתם לא אוהבי פונץ', "רמז לעתיד" הוא לא האלבום שיגרום לכם להתאהב בהם. הוא בוודאי לא האלבום המושלם ביותר שלהם. לצד קטעים מצוינים ("כשאהבה תחזור", "בעולם מושלם"), יש בו קטעים שמרגישים לא משויפים מספיק ולא בשיא חדותם ("הפיל", למשל), מבחינת המילים והלחנים כאחד, אבל גם ביום שבו הם לא בשיאם, בשירים של פונץ' יש פי עשרה יותר אמת מרוב השירים ברדיו. בבליקי יודע לחדור מתחת לעור ולחטא פצעים עם אלכוהול שורף, והגיטרות של אלי שאולי יכולות לתאר עננים שאף חזאי לא מסוגל להבין. גם דנה בקר, הצלע הנשית, עושה כאן קפיצת מדרגה משמעותית ונכנסת לתפקיד הקול השני בלהקה באופן טבעי כל כך.

      פונץ', מתוך עטיפת האלבום "רמז לעתיד" (יח"צ , אילה טל)
      יותר אמת מרוב השירים ברדיו. מתוך עטיפת "רמז לעתיד" (איור: אילה טל)

      ואם האלבום של פונץ' הוא חיבוק לכאבים המודחקים והזכרונות האבודים, אותו שלום גד שהוזכר יורק לנוסטלגיה בפרצוף. ב"תלמי אליהו", האלבום השישי (!) שהוא מוציא דרך האינטרנט והשלישי בטרילוגיית "המצב" (אחרי שתיאר את הפינות האפלות של "תל אביב תל אביב" ו"ירושלים") הוא מפרק את הדימויים של המושב בו גדל, ונותן את גרסתו להתרחשויות. כך, בשיר הפותח והמצמרר של האלבום, מתאר גד איך הוא חוזר ומוצא רק הריסות. "הכל מחוק, תלוש, שקוע באבק", אין היסטוריה, אין מה שיעיד על מה שקרה כאן. אז הוא מחליט להביא נייר ועט, לכתוב את הסיפור מחדש כרצונו. מי שגדל בפריפריה יוכל להבין היטב איך זכרונות הולכים בה היטב לאיבוד, ואולי לא רק בה. אולי על זה כתב אחיו הצעיר, אביב גדג', את "עיר בלי זיכרון".

      גד מפרק באלבום הזה מיתוסים מקומיים, יחסי הווה-עבר, ומתמודד גם עם השדים במשפחה שלו עצמו. באופן מרגש ומיוחד, הוא עושה את זה יחד עם גדג' (ולפעמים גם עם שירלי קונס הנפלאה), שבעצמו כתב ב"מנועים קדימה", האלבום המכונן של להקתו אלג'יר, דימוי של תלמי אליהו באש וגופרית. כך הם שרים ב"אצלנו בתלמי אליהו" כל אחד את גרסתו למושב הקטן, כאילו מדובר בשני מקומות רחוקים זה מזה בזמן ובמרחב. כך הוא שר מכתב הנושא את השם "אני עדיין אחיך", בו הוא מבקש "לשכוח את העבר ולזכור את העתיד". ויש גם קונטקסט רחב יותר, חברתי-לאומי, שמדבר על מלחמות רעות שלא היה טעם לפתוח בהן, פוליטיקה צינית שנולדת מתוך אבל וסבל, ועם שלם של ילדי מפתח ובו אנשים בודדים שרק מבקשים עתיד טוב יותר.

      שלום גד (נמרוד סונדרס)
      ממשיך בפרויקט המונומנטלי שלו. שלום גד (צילום: נמרוד סונדרס)

      ויש עוד נושא שגד חוקר באלבום הזה: כתיבת שירי עם. רוב האלבום בנוי על בלדות עם מבנה קבוע ופשוט, בנוסח שמזכיר, באופן אבסורדי לחלוטין, שירי לכת והמנוני זמר. באופן המושלם ביותר זה מתבטא בשיר "העלייה לקרקע", מעין גרסה מרירה במיוחד ל"Where have all the flowers gone", שבה הוא שר ללא שום ליווי מוזיקלי סיפור על איש שהגיע למושב כדי לעבוד בחקלאות אך נכשל בכל ניסיון, עד שהדבר היחיד שנקלט באדמה לבסוף הוא גופו המת והמותש, מה שהופך כמובן לענף המצליח ביותר של המושב. חלקת הקבר הופכת ליער, כאשר הדובר מצהיר על כוונתו "להמשיך את המסורת". והכאב הגדול הזה הוא, אם תרצו, ההספד הגדול של חלומות ההתיישבות העובדת, ושל דור שוויתר על עצמו בשביל לנסות ולהגשים אותם.

      זה האלבום הכי טוב של גד מאז "קוץ ברוח", גם בזכות מלודיו?ת נפלאה. העובדה שבניגוד לחלק מאלבומיו, הוא גם הודפס - יחד עם שני קודמיו לטרילוגיה - היא סיבה לחגיגה אמיתית. "תלמי אליהו" ו"רמז לעתיד" ניצבים יחד בחזית אמנותית נפלאה, כזו שלא מפחדת מאתגרים אומנותיים, ומחזיקה ביומרות קונספטואליות, ליריות ומלודיות, וגם עמדה נחרצת כלפי המציאות. ולו בשל העובדה הזאת, הם ראויים להצדעה.

      מה חשבתם על האלבומים של שלום גד ופונץ'? דברו על זה בפייסבוק