1. לעמוד על במה מול אמנים מצליחים, קהל ומצלמות טלוויזיה זה דבר שדורש אומץ, יציבות ומנה מדודה של ביטחון עצמי. זה לא קל לאף אחד. בכל זאת, מדי פרק מתחרי "דה וויס" מתפרקים, על אמת. הרבה כבר נכתב על המסחטה הרגשית שהיא התוכנית הזו, ובכל זאת משהו כאן מתמיה. המנטורית שרית חדד שרה פעם שורה יפה על איך כשהלב בוכה רק אלוהים שומע. ב"דה וויס", דו-קרב בלי דמעות הוא כמו מלך בלי כתר, או, לחילופין, כמו בורקס (ועל כך בהמשך).
קשה להיזכר בתחרות טלוויזיונית אחרת שהולידה כל כך הרבה דמעות מדי ערב. נהוג לומר שאנשים מתנהגים אחרת כשיש מצלמה בחדר. האם המתמודדים מוכרים שוב ושוב את היחסים עם ההורים וההתמודדות עם המראה החיצוני בשביל אמפתיה מהשופטים והקהל? אין לדעת, אבל בכל זאת יש כאן נסיבות: המעורבות הגדולה של שרית חדד בחיים האישים של המתחרים, ההתקפות הישירות של אביב גפן על הנבחרת שלו, מבטי ההשתתפות בצער של שלומי שבת, שלומי ברכה ויובל בנאי, המתח המדומה של ההכל או כלום ואולי סתם האינטנסיביות של התהליך: המתחרים בתוכנית מותשים נפשית לחלוטין. זה מעבר לשלב הלא-נעים. זה כבר בשלב הלא בריא. אפשר היה לטעון שיש ערך בגיבורים טלוויזיונים בוכים, רגישים, חסרי ביטחון, וכמובן שאין סיבה שתחרות תהיה אוסף כריות. נכון, יש דרמות בספורט, אבל - וסלחו נא על הלב הרך - זה רק ספורט. יובל דיין לא פרשה מהתוכנית כי היא פחדה להתחרות מול רז שמואלי. היא פחדה על עצמה. אולי הגזמנו קצת בדרך.
2. למרות המחמאות מהמנטורים, למרות הביקורת הארסית מאביב גפן עצמו, למרות הכל: הדו- קרב בין אופיר בן שטרית ודפנה שילון לא היה כוחות. בן שטרית, וגפן יודע את זה היטב, היא כנראה הזמרת הכי טובה בנבחרת שלו, אולי בתוכנית בכלל. כשאתה מבקש מהמתחרים שלך לשיר קטע שהוא במקרה גם השיר הישראלי היפה אי פעם, וכל סטייה עשויה להתפרש כאיומה (ואמרה יפה דפנה שילון: "בסולם הערכים שלי, 'עטור מצחך' זה שיר שלא נוגעים בו"), אין כמעט עוד מתחרים בתוכנית שהיו מסוגלים לעשות את זה. גפן דורש ממנה - באופן מקומם - אמירה בשם האמנות רק מפני שהיא דתייה, כמו שהוא דרש ממנאר שהאב אמירה בשם המגזר שהיא מייצגת בדו-קרב הקודם. להגיד שהיא רק קול יפהפה, זאת כבר ממש חוצפה: בניגוד למתחרים אחרים, בן-שטרית היא אולי הראשונה שהעזה להתווכח עם המנטור שלה, להגיד "אני מעריכה את דעתך, אבל לא מסכימה", ולהשפריץ אופי בכמויות. עצם הוויכוח שהיא מעוררת בתוך אותו הציבור עצמו (באחד האתרים פורסם, למשל, שהיא הושעתה מהלימודים באולפנה שלה בשם "קול באשה ערווה"), והעמידה שלה על האפשרות לבחור דרך ביניים, היא תעודת האומץ שלה. בתוכנית שעסוקה כל כך בסטריאוטיפים, בן שטרית - כמו שרון גולאברי, סהר עזימי, לינה מח'ול ועתליה פירס - היא גיבורה גדולה. מול בן שטרית הוצבה דמות סטריאוטיפית אחרת, שזכתה ליחס מחמם הרבה יותר - דפנה שילון, הסול שלה והאבא. גפן עסוק בלחקור את המתמודדים שלו - ובצדק מוחלט - אבל כאן הוא פספס בגדול. שילון רהוטה ואינטיליגנטית לא פחות מבן שטרית, ובשיחות אפשר להרוויח לפעמים גם דיאלוג מעניין.
מילה טובה למנטור: גפן הוא אולי אמן בעל אגו עצום, אבל דווקא מול המתמודדים, וגם כשהוא בוטה, הוא היחיד שמדבר בגובה העיניים, זרוק על הספה, כמעט כמו חבר. חדד ושבת הם כמו הורים, ברכה ובנאי הם כמו דודים. בפראפראזה על איזו סיסמת בחירות, גפן זה אח, וזה דווקא סבבה.
מילים רעות של המנטור: "יש אופנה פה. זה פאנק דוס", א. גפן על הנעליים של בן שטרית. נמאס.
3. שום דבר בכאילו דרמה של הדו-קרב הראשון לא הכין את הצופים לשעמום הגדול של הדו-קרב השני. חי איילון ונועה בראל הם שני חבר'ה צעירים ומקסימים, צנועים באמת, שבאמת נהנו מההופעה שלהם (נחמד לראות את החיוכים נמתחים פתאום לאורך השיר), אבל השאירו ביצוע בינוני לשיר שבעצמו הוא די נטול שיאים "לתת ולקחת" של ארצי וטסה. רגע השיא של האפיזודה ביניהם התרחש בכלל בחזרות, בסשן דרבוקות (זה בכלל היה יום הדרבוקות ב"דה וויס") חינני של בראל וחדד. גפן כרגיל הגזים עם הקטילה שלו, בתגובה הקבועה שלו לעיבודים של שרית חדד, אבל אין מה לומר: זה היה הדו-קרב החלש של הערב. חי איילון נתן הופעה טובה יותר, ולקח.
מילה טובה למנטורית: חדד שומרת על מקומה כדמות האכפתית והחמימה ביותר בתוכנית. גם ההחלטה שלה העונה למשוך יותר לכיוונים של סול מאשר של מוזיקה מזרחית מראה שהיא הרבה יותר פתוחה ממה שנדמה, בטח יותר מאשר כמה מחבריה לכסאות.
מילים רעות של המנטורית: שרית היא המלכה, ואין לה פליטות פה מביכות. עדיין, היא היועצת הגרועה ביותר בפאנל. חלאס, כולם מביאים איתם לשיר משהו משלהם, גוונים אחרים וכל זה. יאללה, לבחור צד!
4. גם הדו-קרב בנבחרת של שלומי שבת, נופר מרדכייב ויאיר לוי לא התעלה לגבהים מיוחדים, וגם לא היווה תחרות גדולה מדי. לוי היה הפייבוריט הברור והזמר המוכשר יותר מבין השתיים, למרות "חוק הצעירים המנצחים" של התוכנית. הוא גם ענה יפה מאוד להערה המפגרת "אתה ממש מנופאי". לעומתו, במרדכייב, הלא חדה מספיק, היה משהו מעט מוגזם, גם בשביל התוכנית. ההתפרקות הכמעט מיידית שלה הייתה שוברת לב, תגובת נגד קיצונית. היה משהו לא נעים בחיטוט של ההפקה בפצע הזה.
מילה טובה למנטור: והפעם ליועץ שלו - מוש בן ארי (גם אפרת גוש, אבל גם הוא) הפך ליועץ אפקטיבי, חכם, מאוד היפי אמנם - בכל זאת מוש בן ארי - אבל גם לעניין. לעיונכם, עופר מאירי וקובי אוז האנמיים.
מילים רעות של המנטור: "השיר ישב עליו טוב כמו בורקס", ש. שבת בדימוי טורקי אמיתי.
5. הדואט המעניין באמת הגיע רק לקראת הסוף, מלחמה בין שתי מצוינות - סוזנה בוביס ודניאלה מילוא, כשבחירה טובה של המנטורים "Suddenly I See" של KT Tunstall - הכניסה קצת אנרגיות לרצף המנומנם שלפניו. אבל היה בו דבר שהציף עניין מקומם אחר: ככל שזה נוגע למתחרות, ובניגוד מוחלט לאתוס המוזיקלי של התוכנית, אין קץ לעיסוק במראה חיצוני - מ"הלוק המלאכי" של בן שטרית ו"המראה המפתיע" של נועה בראל, דרך נופר מרדכייב ועד לשתי המתחרות האחרונות, כולן זכו להערות על הסטייל שלהן והתלבושות, וקלוז-אפים מחמיאים על תנועות מסוימות של הגוף. לא אמרנו שכאן מתעסקים בקול? ככל הזכור לי, מעטים המתחרים הגבריים שזכו להתייחסות מהסוג הזה, אם בכלל. והמוזיקה? זה היה הדו-קרב הטוב ביותר בתוכנית הנוכחית. חבל על בוביס, היא הייתה לא רעה בכלל.
מילה למנטורים: גבירותיי ורבותיי, מהפך ביחסי הזוגיות בין בנאי וברכה, כשזה האחרון משלים את ההשתלטות הסופית שלו על התפקיד. בנאי, לעומתו, נראה תשוש ובקושי הגיע לעבודה. אולי זה לטובה.
מילים רעות של המנטורים: "רוב החיים הם לא משהו", י. בנאי הבן ברגע של ייאוש גדול. אוי לא, כנראה שלא רק המתמודדים שבורים.