כשמתייחסים באופן מכובס משהו לסדרה "גירלז", כאל "הסדרה המדוברת", מתכוונים לא רק לסגנון הריאליסטי שלה, או לדרך המטאורית שעשתה יוצרת הסדרה הצעירה לינה דאנהם משום מקום אל גלובוס הזהב. לא, החלק המדובר ביותר של "גירלז" הוא העירום הלא מוסתר, לא מטושטש, לא מיופייף שיש בה. ובעיקר הדברים אמורים לגבי העירום של דאנהם עצמה שלא ניחנה בפרופורציות של בר רפאלי, ונראה שהיא מצדה חיה די בשלום עם העובדה הזו.
העירום הטלוויזיוני עבר שינויים מרחיקי לכת מתחילת ימי הטלוויזיה האמריקאית, והיחס אליו השתנה באופן הדרגתי עד לניכוס מחדש שלו על ידי דאנהם הצעירה. בשנות החמישים העירום היחידי שנראה על המסך הקטן והשחור לבן היה העירום המקרי טעויות ותקלות הלבשה מרומזות כמו חזה מציץ או רוכסן לא סגור. משם בשנות השישים, האמריקאים הפוריטנים סערו והסמיקו סביב הטבור החשוף של ג'יני מ"אני חולם על ג'יני". ב-1977, כאשר שידרו את הסדרה "שורשים" שסקרה את תולדות העבדות באמריקה, היו מוכנים האמריקאים להכות על החטא הכללי, ותוך כך ספגו גם את העירום שנגזר מהיות הסדרה היסטורית ואותנטית.
סדרות שהטיקט שלהן היה "ריאליזם", טרחו להכניס עירום כחלק מהתפריט המאוזן אלא שגם לעירום הזה היו כללים: חזה חשוף לנשים זה בסדר, ישבן מרומז לגברים לעיתים נדירות יותר, ואף פעם לא מבושים חשופים. סדרות שעסקו בצד המחוספס יותר של החיים כמו "NYPD" למשל, הרשו לעצמן לשלב כבדרך אגב סצינות עירום ומין לא מרומז באופן שלא נעשה קודם לכן על המסך הקטן וגם בהן היתה שמירה על הכללים החדשים הנ"ל.
בעוד שאותן סדרות ליברליות יותר, שבשום אופן לא פנו אל קהל הפריים טיים או אל נישת ה"לכל המשפחה", שילבו גם שפה גסה שמשומשת ביומיום, עיקר הטענות שהמשיכו לזרום מצד צופים שמרנים הופנו לא אל הגסויות או הקללות אלא אל העירום שמופגן. טענות זהות אבל מכיוון אחר לגמרי הופנו מצדם של ארגונים פמיניסטיים, שהבחינו במוסר הכפול שהופגן כלפי עירום נשי לעומת גברי העירום החלקי הנשי נוצל כמעין קישוט רקע, תכשיט ליברלי-לכאורה שנועד לייפות סצינות וחיזק את החיפצון הנשי על ידי מי שהיו בעיקר במאים גברים. כך או כך המצב לא נשאר בדיוק כזה לאורך זמן לפחות על פני השטח.
עם הפריחה של הטלוויזיה בכבלים, ערוצים מסוימים, בעיקר HBO, לקחו על עצמם לייצר טלוויזיה ששוברת את גבולות הנעשה עד כה בארצות הברית, ויחד עם התכנים המורכבים והקרובים יותר לקולנוע, גם ההתייחסות לעירום השתנתה. עירום גברי הפך למהפכני, נועז, דרמטי. העירום הכל-גברי התכוף ב"אוז" למשל, מוסבר באופן אינהרנטי על ידי הבוטות הכללית של הסדרה; בתוך מכלול האלימות, הכוחניות, ההתעללויות והפיזיו?ת הגרפית של הסדרה, לדלג על עירום גברי היה נראה כמו מהלך משונה ומחליש.
ככה נראה עירום גברי מוצדק ב"אוז"
תכני סקס ועירום בטלוויזיה האמריקאית רק עולים באופן אקספוננציאלי לפי מחקר מטעם "Kaiser Family Foundation" אשר בדק מעל ל-1000 שעות שידור, זוגות טלוויזיונייים ב-2005 קיימו יחסי מין פי שניים מאשר זוגות ב-1998. מחקר אחר שנערך על ידי "TV watchdog group" הסעיר את ארצות הברית בשנה שעברה כאשר הסתבר שמ-2011 ועד 2012, אחוז העירום הפרונטלי המלא בטלוויזיה זינק ב-6,300%. ארגוני ההורים השמרניים, החזקים מאוד במכלול הצנזורה והפיקוח האמריקאים, רעדו מזעם קדוש, אבל לא נראה שהמגמה הזו עומדת להשתנות.
ובכל זאת בחזרה לעירום של לינה דאנהם, שבמקביל להסלמה הכללית של העירום בטלוויזיה, נדמה שדווקא הגוף החשוף שלה מושך אש במיוחד. האוורד סטרן, מגיש הרדיו חובב השערוריות אפילו טען כנגדה שהיא "ילדה קטנה שמנה שנראית כמו ג'ונה היל, שלא מפסיקה להתפשט וזה מרגיש קצת כמו אונס". והנה שוב, גם בארצות הברית המשוחררת-לכאורה, הסובלנית-מפלסטיק, מתגלה הצביעות. הרי אם העירום של דאנהם היה קרוב לסטנדרטי בובת הברבי שאנו רגילים לראות כיפים אף אחד לא היה טוען שהוא נאנס לצפות בו. והאם מדובר בעירום "מוצדק" פחות מזה שהוצג ב"אוז"? לא ממש, למעשה. הרי זה היה תחת האליבי של אותנטיות, וגם השני יכול להתיישב בנוחות תחת אותה מטריה. אפילו ארגוני הנשים הממהרים לצאת חוצץ נשארו ללא קייס מדובר ביוצרת שבוחרת איך ומתי להציג את הגוף שלה, ואין אף כוח ממשטר או גברי או כל הגדרה הלקוחה מקורסי מבוא למיגדר, שמכופף את ידה להתערטל.
לינה דאנהם מגיבה לאמירות של האוורד סטרן
דאנהם מרגישה בנוח עם העירום שלה, או שלכל הפחות היא גואלת עצמה משנים של חוסר חיבה עצמית כפי שהסבירה על המסך ומחוצה לו. מכבסת המילים מתייחסת לעירום לא אטרקטיבי לפי אמות המידה המגזיניות, כעירום "אמיץ" עירום שבהיותו לא יפה מספיק, משול לחולשה שיש לטשטש; ואם הוא כבר נחשף הרי שזה בסיטואציה שתגרור מחיאות כפיים של קבוצת תמיכה ולא של הערצת הנוף. בין אם העירום הלא מושלם שלה הוא מעין לחיצה חוזרת על אותו כפתור עד שהוא יפסיק להפעיל את המנגנון ויקהה את האפקט שלו, ובין אם הוא התרסה לינה דאנהם ו"גירלז" ניכסו לעצמן מחדש מה שנלקח בעבר. דאנהם לא מוכנה לשחק את המשחק ההוליוודי, ולא מוכנה אפילו להתחטא באופן מעושה בראיונות כדי להבהיר עד כמה היא אצילת נפש בהיותה מוכנה לחשוף את גופה, כי התפקיד "חייב" אותה. ההחלטה שלא לעשות מזה עניין היא העניין עצמו. ואם יש משהו שדאנהם ממשיכה להוכיח בבחירות שלה זה שגירל פאואר הוא לא רק ביטוי ריק מתוכן.
הפרק הראשון של "גירלז" נראה כמו חיקוי של העונה הראשונה
מה אתם חושבים על העירום של לינה דאנהם? ספרו לנו בפייסבוק