עד איזשהו גיל, זה חינני מאוד שילדות קטנות יושבות ומדובבות את הבובות שלהן, רוקמות ביניהן מערכות יחסים פנטסטיות וריבים דמיוניים. אפילו יש בזה ממד שמעכל ופולט את המציאות כפי שהן לומדות להכיר אותה. ואז מגיע הגיל שזה כבר חינני הרבה פחות. נגיד, גיל חמישים. א.ל. ג'יימס, מחברת טרילוגיית רבי המכר "חמישים גוונים של אפור", סוגרת את הסאגה המתישה הזו ב"חמישים גוונים של שחרור", שהיא הכל מלבד שחרור. אפילו כשהגיבורה לקוית הכריזמה, אנה סטיל (שעכשיו היא כבר גברת גריי, כמובן), מצאה עצמה קשורה ומכוסת עיניים בחדר הסאדו-מאזו של כריסטיאן גריי המיליארדר השרוט, היא היתה יותר משוחררת ובעלת בחירה מאשר בסוף הקשקשת בעלת שלושת החלקים הזו.
כן, בהחלט, המשחק בבובות האימבצילי של הגברת ג'יימס יצא משליטה, והפך למביך הרבה יותר משהיה אפשר אפילו לצפות. אם בספר הראשון הפתטי כשלעצמו "חמישים גוונים של אפור", אנסטסיה סטיל הבתולית והעכברית התוודעה לעולם הסקסואלי האלים של כריסטיאן גריי, עוד היה איזה ניצוץ סקסי ומגרה, הרי שבספר השני "חמישים גוונים של אופל" הנשמה כבר יצאה. הניג'וס היללני של מערכת היחסים התלותית-מסרסת בין אנה לכריסטיאן גריי יצאה מכל החורים, ורק החמיר כשהשניים העבירו את יחסיהם למישור הרומנטי.
"חמישים גוונים של שחרור" מתחיל בירח הדבש המופרך שמוח הברבי מאליבו של ג'יימס הרכיב ממטוסים פרטיים, בגדי מעצבים, תכשיטים יקרים ופיסות מרשמלו. כיוון שעם כל הכבוד ל"זיוניונים קינקיים" (הציטוט מעורר הייאוש במקור), אי אפשר למלא 622 עמודים מתישים רק בהם, ג'יימס פונה לכל השנים שלא יסולאו בפז בהן צפתה בטלנובלות נחותות, והעלילה מתוגברת גם בסטוקרים מסוכנים, איומים ברצח, חטיפה, סחיטה ומה לא. אבל למעשה, גם הספרים הקודמים היו משופעי פאם פאטאליות מסוכנות, חבלה במסוק הפרטי של כריסטיאן גריי, וכל הדברים שבזכותם "ימי חיינו" הגיעו למעל ל-11,000 פרקים.
אז מה השתנה? לא הרבה, רק שקיבלנו את החותמת הסופית לכך שג'יימס היתה סופרת גרופית בינונית שכתבה ספרות-מעריצים של הסדרה המצליחה "דמדומים", וכזו נשארה. מעבר למיצוי שטיק הפורנו הכתוב, והוא באמת חוזר על עצמו ואיבד את קסם הראשוניות שאולי היה לו בתחילת הטרילוגיה, נשארה ג'יימס עם סיפורת עקרות בית נחותה במיוחד, ואפילו מסוכנת. גם אחרי שאנה וכריסטיאן נשואים ורגועים ממשחקי החתול ועכבר המשמימים שניהלו עד כה, הלהט בחיי הנישואים שלהם נובע מסצינות קנאה מעוררות שאט נפש; כוחניות, אלימות, מניפולציות וכל אותם הדברים שאם הזוג המעיק הזה לא היה לכאורה יפה כמו שני האלילים שג'יימס מתעקשת שהם, כבר הייתם מזמינים בגינם משטרה. אבל הוא הבובי בראון שלה, והיא... הו וויטני יוסטון, יש לנו בעיה.
והבעיה היא שההצהרה הפסאודו פמיניסטית בדבר פורנוגרפיה נשית, שנוצרה על ידי אישה עבור נשים, לא באמת שרדה אפילו חמישים עמודים ראשונים. האימוץ של ג'יימס את הקונבנציות בדבר נשלטו?ת אישה על ידי גבר ולא באספקט הסקסי המשחקי שלהן, אלא במובן היומיומי והדכאני ביותר הן טרן אוף, והאופן הילדותי שבו היא כותבת אותן הופך הכל לפתטי. הפיצוי שלכאורה ניתן לאנה שסובלת את השגיונות השתלטניים של כריסטיאן הוא בדמות היותו חתיך, מאהב מוצלח, ועשיר באופן מטונף. זה נחמד, אבל לא שונה מהותית מנדוניה של עשרה גמלים מהסוחר שקנה אותך ללדת לו ילדים. אולי מאוחר להתווכח עם ההצלחה של "חמישים גוונים של אפור", אבל אפשר לכל הפחות לנסות לפוצץ את הבלון לא סקסי, לא רומנטי, ולא נשאף. רק אותו דיכוי, ישן מוכר וטוב שמובא אלינו מפי סוכנת של בינוניות.
חמישים גוונים של שחרור / א. ל. ג'יימס, 622 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים
מה אתם חשבתם על טרילוגיית "חמישים גוונים של אפור"? ספרו לנו בפייסבוק