פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אוסקר 2013: טקס שריסק את כל החלומות

      טקס האוסקר של 2013 אמנם טמן בחובו כמה רגעים יפים וזכיות מוצדקות, אבל תוך כדי כך הוא חטא להוויה ההוליוודית הבסיסית של מימוש פנטזיות והגשמת חלומות

      אוסקר 2013: ”ארגו” הוא הזוכה הגדול

      דרור מורה מגיב לג'ודי ניר מוזס שלום: "תעודת עניות למשנה לראש הממשלה שזוהי אשתו"

      "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" לא זכו באוסקר

      אומרים שהוליווד היא בית חרושת לייצור חלומות, אבל בליל האוסקר גלגלי השיניים שלה דווקא הקפידו לרמוס לנו את הפנטזיות. הרי זה היה מושלם לו מישל אובמה, אשת הנשיא האפרו-אמריקאית הראשונה בהיסטוריה, היתה מגישה את הפרס ל"לינקולן", שעוסק כזכור בשחרורם ההיסטורי של העבדים השחורים בארצות הברית; ולו עמנואל ריבה היתה זוכה לראשונה ולאחרונה באוסקר דווקא ביום הולדתה ה-86, ומשקיפה מן הבמה על כל מתחרותיה שהיו יכולות להיות נכדותיה ונינותיה; ולו רוברט דה-נירו היה עולה על אותה במה לראשונה מזה 33 שנה, הודות לתפקידו הראוי הראשון מזה שנים.

      אבל שום דבר מזה לא קרה. מי שחיפש סמליות, נדרש להמשיך לפנטז, ומי שתר אחר תפניות לא צפויות, מצא אותן רק בקטגוריות עיצוב ההפקה והסאונד – לא בדיוק החומרים שמהם קורצו החלומות. טקס האוסקר הנוכחי היה סולידי וצפוי, ולא הותיר חותם. למען האמת, גם בכך אין הפתעה, שכן זה מה שקורה בו דרך כלל, וכרגיל גם הפעם העניין האמיתי היה נעוץ בהתרחשויות בחודשים שלקראת החגיגה הגדולה ולא בה עצמה.

      ובכל זאת, הטקס היה מעט יוצא דופן בכמה מישורים. למשל, חלוקת הפרסים היתה הרבה יותר מאוזנת מן הנהוג. לרוב, מי שזוכה בפרס הגדול בוזז את מרבית התארים המרכזיים. הפעם, המנצח "ארגו" הסתפק בשניים נוספים בלבד, משהו שקרה רק ל"התרסקות" בשנים האחרונות. את המספר הרב ביותר של פסלונים אגר בכלל "חיי פיי", וכמעט כל היצירות האחרות שהתחרו עם שני אלה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר יצאו מן הערב בידיים מלאות. רק פניו של "חיות הדרום הפראי" הושבו ריקם, ועדיין הבחירות של חברי האקדמיה היו פלורליסטיות להפליא, ושיקפו היטב את העושר, הגיוון והאיכות של השנה הקולנועית הזו.

      אף אחד מנאומי הזכייה של הנהנים מכך לא ייכנס להיסטוריה, אבל רובם היו מספיק יפים ומכובדים כדי להבטיח לטקס את מידת הפאר וההדר הדרושה לו. יותר מכל, בלטו בדברים הללו אצילותם של מרבית הנואמים, שהקפידו להודות לשותפיהם האישיים והמקצועיים ולהחמיא למי שהפסידו להם. אפשר ללמוד שיעור בענווה מבן אפלק ומקוונטין טרנטינו, לדוגמה, שבמעט השניות שעמדו לרשותם הניחו את האגו בצד כדי להצדיע לאחרים.

      קוונטין טרנטינו (GettyImages)
      עשה כבוד. קוונטין טרנטינו (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      הנאומים הללו גם היו נקודת הזכות היחידה בטקס, שהמשיך את רצף הבינוניות של השנים האחרונות. זה מעט מאכזב, שכן על פניו היו לו נתוני פתיחה טובים כדי להתרומם. הבחירה בסת' מקפרלן כמנחה, למשל, אמורה היתה להצעיד את הערב קדימה. ואכן, הוא ניסה לקדם את האוסקר לעבר עידן הטוויטר, עם בדיחות מושחזות, וולגריות ובעיקר לא תקינות פוליטית מהזן שטרם ראינו במעמד הזה, ועם שילוב של אלמנטים אינטראקטיביים בהנחייה. כל זאת, תוך שמירה על הבסיס הקלאסי של שירה וריקודים, שני דברים שאיש הטלוויזיה והקולנוען יודע גם כן לעשות.

      אך הקונספט המוצלח על הנייר לא נשא פירות, ומעטים מן הנאמברים או הבדיחות של מקפרלן הצחיקו באמת. בחלוף כמה שעות בלבד מתום הטקס, רובם גם נשכחו. הדברים אמורים גם לגבי ההופעות של אדל, שירלי בייסי וברברה סטרייסנד, שאמורות היו להחזיר לאוסקר את ימי הזוהר המוזיקליים שלו. אמנם לא היה בהן דופי מיוחד, אבל גם לא עילוי כלשהו. בקיצור, הן היו בסדר גמור ותו לא, ובעיקרון כך גם אפשר לתמצת את הערב כולו.

      ובכל זאת, בין הטוב והלא נורא, אפשר למצוא גם מעט רע: הרגע שבו אנשי האפקטים של "חיי פיי" ביקשו לממש את הזכות שניתנה להם תמורת עבודתם הקשה, לסיים את נאום הזכייה שלהם וגם להתאונן על פשיטת הרגל של מפעלם, שקרס תחת עול המשאבים שדרשה ההפקה המורכבת. אך מפיקי הטקס קטעו אותם באמצע המשפט, בצורה מכוערת ובעיקר לא שיוויונית – הרי הם לא העזו לעשות זאת למקפרלן או לטרנטינו. בכך הוכיחו כי אף שהמגישים המלוקקים של הפרסים תמיד טורחים להצהיר כי "בלי המאפרים ונערות התסריט לא היינו שום דבר", הרי שמבחינת פרנסי האוסקר קיימים שני מעמדות בהוליווד – הכוכבים, שמותר להם לפטפט כאוות נפשם; והפועלים השחורים, שצריכים להגיד תודה אם בכלל משאירים להם זמן להגיד "תודה".

      טעם רע נוסף הותירו גם כל אלה שישבו בארץ, השקיפו על הנעשה בהוליווד בדאגה, ודאגו לבטא באופן פומבי את תקוותם כי "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" יפסידו את האוסקר, ואז הריעו כשזה אכן קרה. זו הפעם החמישית בעשר השנים האחרונות שאנו עוברים את הסיפור הזה, ומאוסקר לאוסקר נראה שהמדינה רק משדרגת את היכולות שלה בספורט הלאומי – חוסר פרגון ושמחה לאיד. בשעה שג'ניפר לורנס צעדה לבמה כדי לקבל את האוסקר, היא הסתבכה ברגליה ומעדה במדרגות לבמה באשמתם המלאה שלה ושל שמלתה. התחושה היא שאם דרור מורה ("שומרי הסף") או גיא דוידי ועימאד בורנט ("חמש מצלמות שבורות") היו זוכים ועולים לקבל את הפרס בראש מורם ובצעדים בטוחים, נשמה טובה כלשהי מישראל היתה מזנקת ומכשילה אותם כדי להבטיח שייפלו גם כן בדרכם לגעת בזהב.