כמה קל לספוק כפיים מזועזעות מול הילדה האני בו בו, כמה קל לבקר את אמה היא הרי שמנה באופן מורבידי, בעלת פה גדול וגינונים דוחים. כמה ברור כשזה מדבר שפה אחרת לראות את הניצול והגועל. איזה מזל שאנחנו אפילו לא קרובים לזה, אנחנו הרי תרבותניקים בני תרבותניקים. רק ארץ ישראל היפה זורמת בעורקינו, רק ערכים וציונות והפרחת השממה. וילדינו? הם הרי נזר הבריאה, היפים החמודים האלו. לעולם לא ננצל אותם, לעולם לא נחשוף אותם מהר מדי-רחוק מדי-הרבה מדי למציאות, לעולם לא נשתמש בהם כדי להחיות את חלומותינו המרוסקים.
אבל רק האדרת היא אחרת, והגברת אותה גברת. ילדי "בית ספר למוסיקה" העבירו הילוך, לא עוד שטויות בית הספר היסודי שהיו החימום דוגמת "ראש כרוב" או "לא נפסיק לשיר". עכשיו הם רוצים לרגש, לדמוע, להדמיע. לא הם, כמובן. למה שילד בן שמונה יגיע למסקנה שהילדותיות שלו לא מספיקה? אבל לאט לאט מטפטף הרמז העבה מלמעלה גן השעשועים היה נחמד, אבל אנחנו רוצים משהו יותר עסיסי, יותר בשרני. אנחנו רוצים מגש מכסף. וילדים הם ילדים, הם ספוג נוח, הם מר?צי הקהל הכי נמרצים. כל מה שצריך זה למחוא להם כפיים.
וככה אנחנו מקבלים כמה משפטים מעציבים מאוד ב"בית ספר למוסיקה" זואי דגן שהיא כולה שמש חייכנית, "שמחה שהיא מקבלת שירים עצובים". כי היא רוצה "לבטא את הרגש יותר טוב". אף אחד לא חושב באמת שחיי הרגש של ילדים מוגבלים לדילוגים עליצים, אבל מכאן ועד ל"הנעורים שבאו פתע אל סופם", ולזואי דגן הנחנקת בדמעות יש פער לא נעים. לא רק דגן הפנימה שחמוד זה חמוד, אבל דמעות זה "מצוין" בסולם המאופק של ציוני "בית ספר למוסיקה". גם מייה פרנקל קציר זלגה וביקשה שלא יחפשו אותה כי היא חיתה בינינו כמו צמח בר; דור אפרים התמוסס בדמעות ב"כמו ציפור מטורפת" ואדי שוקחה כמעט פרחה נשמתו מרוב תשוקה לחיבוק מיינסטרימי מאמץ.
למה לכל הרוחות אנחנו מעבירים את הילדים האלה דרך מכבש שירי השכול והכאב הללו? בעצם ברור למה - רק הביטו על הקהל. כל המבוגרים המחוספסים שמוחים דמעה, האטימות שנסדקת רק מול הדיסוננס בין יופי ותום ילדי למילים שמבטאות חוויות שרובם רק שמעו עליהן מרחוק. ההתנגשות בין העולם המגו?נן ובין העולם המפוכח, הוא זה שמייצר את האפקט. הרושם הוא זה שנוצר אצל הצופה המבוגר, לא אצל הילד המבצע, ובשבילו נרקחת כל המניפולציה הזו.
אותו קהל שמתמוגג מגורי חתלתולים ביוטיוב כשהם נדמים להם כעושים מחוות אנושיות, הוא זה שמתוכנת לזהות בכל מה שהוא רואה את עצמו. וכשילדים נראים כגרסה קטנה של מבוגרים זה חמוד או נוגע ללב ובעיקר מחזק את תחושת העצמי שלנו. המורים, שופטים, איך שלא תקראו להם, גם הם מוסיפים עוד קיסם למדורה - יהורם גאון מבמבם בעונג "הנה לא עוד ילדה ששרה בין ילדים, אלא זמרת של ממש". אלא שהם אינם זמרים של ממש, רק ילדים. מוכשרים ונהדרים וכל הסופרלטיבים, אבל ילדים. שמחזיקים חיי רגש ילדיים ושלא מגיע להם להתנגש חזיתית בתכנים רגשיים שלא מתאימים לגילם.
ובחזרה להאני בו בו, הפעוטה השמנמנה שמגיל ארבע איפרו את פניה כאילו היתה זונה זעירה, ולימדו אותה לעכס, להפריח נשיקות ולקרוץ לקהל המתמוגג. הכל כדי שתביא גביע מופרך למשפחתה, ורצוי שגם כסף. הנה תראו! זועקים בני משפחתה, היא רוצה בזה בעצמה! בטח שכן, כי אלנה תומפסון, היא האני בו בו שמגיע לה שם מלא ולא כינוי דפוק, הבינה מגיל צעיר שבריצוי משיגים הרבה יותר. כמה קשה לראות שהמנגנון הוא אותו מנגנון, ורק התוכן הוא שמשתנה; כמה קשה להכיר בזה אבל בעצם ילדי "בית ספר למוסיקה" אינם שונים מהותית מ"האני בו בו", ורק הזווית של אותה הפריזמה קצת משתנה, זה הכל.
"בית ספר למוסיקה" - איזה מין צופים אנחנו רוצים להיות?
מה אתם חושבים על השירים המרגשים-עצובים של ילדי "בית ספר למוסיקה"? ספרו לנו בפייסבוק