"מראה שחורה": גם בעונה השנייה, בעייתית אך עוצמתית

העונה השנייה של "מראה שחורה" לא היתה חפה מבעיות, קלישאות וטעויות, ובכל זאת הצליחה להמשיך ולהביא אל המרקע מצרך משובח, נדיר בטלוויזיה של ימינו: רעיונות

  • מראה שחורה
עפר סקר

אחד הדברים שצ'רלי ברוקר, הסאטיריקן ואיש הטלוויזיה שמאחורי "מראה שחורה", הכי הדגיש בראיונות לקידום הסדרה שלו הוא ההשראה שהיא שואבת מ"אזור הדמדומים". ברוקר, בריטי שמושפע עמוקות מטלוויזיה אמריקאית, הוא בחור סופר אנליטי וחכם, והרפרנס שלו הוא רפרנס חכם: "אזור הדמדומים" היא אמנם סדרה קלאסית, אבל כזאת שמשתייכת לתת הסוגה הנחותה, לכאורה, של אימה טלוויזיונית, וזכתה לתהילה בין היתר בזכות דורות של ילדים קטנים שנהנו לצפות בה ולהתחבא מתחת לשמיכה. רוד סרלינג, היוצר שמאחוריה, היה אידאולוג ומהפכן שרצה לעסוק באופן עמוק בסוגיות הבוערות של ארה"ב בשנות ה-50 וה-60 – המלחמה הקרה, התפרקות המשפחה הגרעינית, אימת האטום, גזענות – אבל מסגר את הטלוויזיה המגויסת שלו בתוך זוועתון שפונה למקומות בסיסיים ואולי ילדותיים יותר בנפש.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה
חוזרת אחורה. מתוך "מראה שחורה"

ברוקר מושפע מ"אזור הדמדומים" – בין היתר, מן הסתם, מהמסירות שלה להתעסקות מעמיקה בתימות רציניות – וטוען שניסה להעניק לה מעין גרסה מודרנית-טכנולוגית, אבל בצפייה מדוקדקת יותר מסתבר ש"מראה שחורה" מנסה להפוך את הנחת היסוד של התוכנית ההיא: במקום סיפורי אימה שמחביאים בעומקם מסרים, אבל ארוזים היטב במעטפת פאלפית אותנטית, ברוקר מציע סיפורים ששמים את הרעיון בפרונט, ואלמנט האימה בהם הוא אריזה מודעת לעצמה – כזאת שמשתפת את הצופה באלגוריה, ומזכירה לו כל הזמן שאנחנו לא פה כדי להיבהל, אלא כדי לחשוב. בקיצור, "אזור הדמדומים" שעברה ניתוח להגבהת מצח. זה רעיון יפה ומעניין, אבל גם כזה שדורש מהיוצר לקחת הרבה יותר אחריות על היצירה שלו. באופן פרדוקסלי, דווקא משום שהאלגוריה חשובה כל כך לברוקר הוא מוכרח ליישם אותה באופן מעודן בהרבה. בניגוד לסרלינג, הוא לא יכול להרשות לעצמו להישען על הפחדות דידקטיות; כדי להוכיח שהטלוויזיה שלו יושבת מדרגה אחת למעלה, עליו לכתוב אותה כמו דרמה מודרנית, מפותחת ומחויבת לעצמה.

העונה השנייה של "מראה שחורה", ממש כמו הראשונה, עמדה במשימה הזאת באופן חלקי בלבד. כמו העונה הקודמת, גם זו החדשה נפתחה בפרק עוכר שלווה ועוצמתי להפליא, וכמוה היא המשיכה עם שני פרקים לא מאוד מפוקסים. "White Bear" ו"The Waldo Moment" לא היו טלוויזיה גרועה או מטומטמת, אבל היה בהם משהו שטוח, אלגורי באופן נאיבי כמעט, ובסופו של דבר טריוויאלי.

בסופו של דבר טריוויאלי. מתוך "מראה שחורה"

"White Bear" נפתח כמו חיקוי גרוע למדי של "דוקטור הו": אישה מתעוררת בבית ללא זיכרון, בעולם שבו סימן מסתורי הפך את כל בני האדם לזומבים הנשלטים על ידי הסמארטפונים שלהם, וצריכה לנסות לפענח את פשר ההשתלטות העוינת. זו מטאפורה מאוד בסיסית שמייצרת סרט זומבים בנאלי, ולאורך כל הפרק אתה מחכה לטוויסט; אלא שכשהטוויסט מגיע לבסוף – ולא נספיילר אותו – הוא פשוט מחליף מטאפורה שחוקה אחת במטאפורה שחוקה אחרת, שגם אותה ראינו בלי סוף בשנים האחרונות (מישהו אמר "משחקי הרעב"?), וגם היא לא מצליחה לחמוק מקלישאות וממשחק מוגזם של זוועתונים.

"The Waldo Moment" הוא מקרה יותר מורכב, כיוון שהוא נוגע בסוגיה מרעננת ולא מטופלת מספיק: האופן שבו המדיה מחליפה את הפוליטיקה. נקודת המוצא היא "מראה שחורה" במיטבה, כיוון שוולדו – דמות מצוירת מתוכנית מערכונים סאטירית, שיוצרי התוכנית מחליטים בתעלול שיווקי להפוך אותה למועמדת בבחירות המקומיות – הוא כלי מושלם לסאטירה נוקבת על היאיר-לפידים של העולם, דמויות טלוויזיוניות פיקטיביות שמשתמשות במעמד התקשורתי שלהן כדי לעקוף בסיבוב את המהות של המשחק הפוליטי. הבעיה היא שברוקר עסוק כל כך בסאטירה שהוא לא דואג לנסח את העולם סביבה בצורה מספיק ריאליסטית ומשכנעת: וולדו לא נראה כמו משהו שעשוי באמת להיות פופולרי בטלוויזיה, התגובות של ההמונים למעשים שלו מרגישות מופרכות, וביחד עם האמינות, גם המסר של הפרק קצת הולך לאיבוד.

לא מספיק משכנע. מתוך "מראה שחורה"

נשארנו, אם כן, רק עם "Be Right Back", הפרק הראשון המבריק שכבר זכה כאן להתייחסות, והעניק הרבה יותר כבוד ותשומת לב לעולם הפיקטיבי שיצר מאשר שני הפרקים שבאו אחריו; אבל האמת היא שלא נשארנו רק איתו. "מראה שחורה" היא סדרה רחוקה משלמות שכושלת לא אחת בקלישאות מד"ב שחוקות, אבל כמכלול היא איכשהו ממשיכה להביא אל המסך בשורה מרגשת ורלוונטית. גם כשברוקר לא מתפקס או נופל בפרטים, הוא כן מצליח להחזיר משהו מהמהות של "אזור הדמדומים" אל המרקע, כיוון שהוא מתעקש ליצור טלוויזיה שלא מפחדת לעסוק ברעיונות. בעידן של טלוויזיה "מורכבת" ופסיכולוגיסטית, שבו סדרות איכות נמדדות על היכולת שלהן לחפור עד כדי אוננות בנפש המיוסרת של גיבוריהן, יש משהו מרענן באמת בבחירה של ברוקר לפנות גם אל הראש ולא רק אל הלב. אחוזי הפגיעה שלו עדיין לא מספיק גבוהים, אבל כשאתה יושב על נישה שבה איש אפילו לא מנסה להתחרות בך, קשה מאוד לאבד את הרלוונטיות.

מה אתם חשבתם על העונה השנייה של "מראה שחורה"? דברו על זה בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully