"ארץ אוז": ראיון עם רייצ'ל וויז, הקשר היהודי של ג'יימס בונד

צונאמי של פרסומים שטף את התקשורת העולמית באחרונה לקראת הפצת "ארץ אוז", הפנטזיה עתירת התקציב מבית היוצר של דיסני שלפי כל ההערכות אמורה החל מהיום (חמישי) להתחיל לרסק את הקופות ברחבי העולם. בין אלה, בלטה בעיקר כתבה אחת – דיוקן שפרסם הניו יורק מגזין על רייצ'ל ווייז, השחקנית הבריטית המככבת בו.

את הפורטרט שירטט דיוויד אדלשטיין, מטובי עיתונאי הקולנוע בעולם, ונכון יותר יהיה לומר שמה שיצא תחת ידו הוא שיר הלל. יחד עם כמה מעמיתיה של ווייז שהתראיינו לכתבה, ובהם רייף פיינס ופול ראד, נראה שהמבקר העוקצני בדרך כלל השתמש בכל מילת תואר הקיימת בשפה האנגלית כדי לתאר את הכוכבת. "עוצרת נשימה", "נדירה", "פלאית" הן רק חלק מהסופרלטיבים בכתבה, המשתרעת על פני אלפי מילים.

לא קשה כמובן לכתוב על ווייז את כמות הטקסט הזו, שכן לא חסר מה לומר עליה ובעיקר לא חסרות זוויות להביט בה. כתבי הרכילות מכירים אותה כאשתו לשעבר של הבמאי דארן ארונופסקי, וגם כדמות משמעותית ביצירתו – היא כיכבה ב"המעיין" פרי עטו, והיתה השראה מסוימת ל"ברבור שחור" שלו. לאחר הפרידה ממנו, כרכה את גורלה בזה של דמות מפורסמת עוד יותר – דניאל קרייג, הלוא הוא ג'יימס בונד.

נוסף לכך, שוחרי הקולנוע האיכותי מכירים אותה בין השאר גם מן "הגנן המסור", עליו זכתה באוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר ב-2006, ומן "הים הכחול העמוק" מן השנה שעברה, עליו קיבלה את פרס איגוד המבקרים של ניו יורק והיתה מועמדת לגלובוס הזהב. מנגד, גם חובבי העשייה המסחרית נתקלו בה לא פעם – בין השאר, בשני הפרקים הראשונים של סדרת "המומיה". עתה, הם פוגשים אותה מחדש ב"ארץ אוז", פרק מקדים של "הקוסם מארץ עוץ", בו היא מגלמת דמות של מכשפה מרושעת במיוחד.

היו מבקרים שיותר התלהבו מהסרט וכאלה שפחות אהבו אותו, אך כמעט כולם הסכימו כי תצוגת המשחק של ווייז מענגת, ובעיקר נראה שהיא ממש נהנית לנעוץ את שיניה בתפקיד העסיסי. במפגש עמי ועם קבוצה מצומצמת של עיתונאים מרחבי העולם שמתקיים בלונדון לאחר הקרנת הבכורה האירופאית של "ארץ אוז", השחקנית מודה שאכן נהנתה מכל רגע – "זה היה כיף", אומרת הכוכבת, בת 42, שבחיים אכן יפה עוד יותר מאשר במסך. "עיצבתי את המכשפה במכוון כדמות נבזית, מרושעת, מניפולטיבית, שקרנית ובוגדנית ככל האפשר, כי אמרתי לעצמי שככל שהדמות תהיה רעה יותר, ככה יהיה מהנה יותר לגלם אותה, וכך אכן היה. זה היה לי כיף ובעיקר קל, כי זו דמות פנטסטית בעולם דמיוני, אז לא הייתי צריכה לשבת לבנות לה סיפור רקע ולהתחיל לחשוב למה היא נוראית – פשוט, יצאתי מנקודת ההנחה שהיא רעה כי ככה היא".

בעבר אמרת שהיה לך פחד נורא מדמויות של מכשפות, והצטמררת כשראית את "הקוסם מארץ עוץ". משהו מהיראה הזו עוד נותר בך?

"זה נכון שבעבר מכשפות הפחידו אותי – אבל הייתי אז בת חמש! התגברתי על הפחד, בין השאר בזכות הצפייה ב'הקוסם מארץ עוץ', כי זה מה שאגדות ילדים נועדו לעשות, לאפשר לילדים להתמודד עם הפחדים שלהם ולהתגבר עליהם. כיום אני כבר יודעת שמכשפות לא קיימות באמת ושאין מה לפחד מהן. עם זאת, אני עדיין פחדנית מטבעי. קל נורא להפחיד אותי. למשל, אני לא מסוגלת לראות מותחנים, זה בלתי נסבל בעיני. אני מבינה שיש אנשים שנהנים מזה – עובדה שהם משלמים כסף כדי לראות אותם. אבל אני, אישית, לא יכולה לסבול את התחושה שחווים מול סרטים כאלה".

אז גם ב"סקייפול" בכיכובו של בן זוגך לא צפית?

"לא לא, ודאי שצפיתי בזה. אני לא מתכוונת למותחנים כאלה, אני מדברת בעיקר על מותחני אימה. אני לא צופה ולא אצפה בהם - לפחות לא עד הסוף".

אבל תסכימי לשחק בהם?

"כן, כי זה לא מפחיד לשחק בהם, אבל זה כן מפחיד לצפות בהם. למשל, ניסיתי עכשיו לראות את 'מלתעות', ואני מודה – זה סרט מצוין, אבל לא יכולתי לשאת אותו. זה פשוט עניין פיזי. אני לא מסוגלת לעמוד במידת המתח שהוא מעורר בך. עם זאת, אני מוכנה לשחק בסרט אימה ובעצם בכל ז'אנר אפשרי. אתם מקשיבים, כל במאי העולם, אני זמינה לכל דבר".

מה שאת אומרת מזכיר לי משהו שאיזבל הופר פעם אמרה לי – שסרטים קשים הרבה יותר קשים לצופים מאשר לכוכבים שלהם.

"זה נכון, כי השחקנים לא מתומרנים בזמן הצילומים כמו הקהל בזמן הצפייה. הבמאי לא משחק בהם בעזרת המוזיקה והעריכה כמו שהוא משחק בצופים. הם פשוט מגלמים את הדמות וזהו, בלי כל הטה-טה-טה-טה ושאר המניפולציות שקולנוענים מפעילים על הקהל".

בעת שהיא נשאלת האם מי שמשחקת בסרט אימה נושאת באחריות מוסרית כלפי מה שהוא עלול לעורר בקהל, ווייז מעט מגמגמת ומתחמקת. לכן, אין מנוס אלא לעבור לנושא הבא – הגעגועים שלה לדמויות של נשים רעות, מהסוג שהיא מגלמת כאן, שבעבר היו שכיחות בהוליווד ועתה התאדו ממנו. "זה חבל", היא אומרת על כך. "פעם אפשר היה למצוא בקולנוע אמריקאי שחקניות כמו בטי דיוויס ואחרות, שגילמו נשים יפות וסקסיות ומושכות ומצחיקות ומעניינות, וגם מתוסבכות ודפוקות. היום, כמעט ואין כאלה – אולי בזרם העצמאי, אבל לא בעשייה המרכזית. זה כבר לא באופנה, ותחת זאת יש כמעט רק נשים טובות, חביבות, מעוררות הזדהות. המכשפה כאן והמלכה הרעה ב'שלגייה והצייד' הן היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל".

אני מניח שלגלם כאן את המכשפה לא מספק אותך, כי בכל זאת, כמו שבעצמך אמרת – זה רק משחק, והיא דמות פנטסטית במציאות בדיונית. אז היית רוצה לגלם בקרוב אושיה היסטורית שנודעה ברשעותה?

"בהחלט, ואני בטוחה שלא קשה למצוא בדברי הימים דמויות כאלה. בעולם הזה, כדי שאשה תגיע לעמדת כוח היא חייבת הרי לעשות דברים נוראיים".

הנטייה הטבעית תהיה לומר – תצרי לעצמך את ההזדמנות, תכתבי ותביימי סרט כזה. אבל אף שכוכבים רבים ממין זכר עושים בהוליווד את המעבר מאחורי המצלמה, די נדיר לפגוש שחקניות שגם מביימות.

"זה נכון, אין הרבה במאיות מסביבי. אולי כי נשים הן פסיביות ורוצות שיגידו להן מה לעשות? לא, אני צוחקת, כמובן שלא. אני לא יודעת למה זה ככה, אבל מובן שהתעשייה גברית עד מאוד. הדברים מתחילים קצת להשתנות, ועדיין דרך ארוכה עומדת בפנינו. אישית, הייתי רוצה להמשיך לכתוב, ובעבר גם ביימתי וכתבתי סרט קצר, אבל קשה לי לכתוב. אני לא ממש ממושמעת בזה, ולא כל כך אוהבת את זה. זה תהליך בודד מדי. אני מעדיף לשחק, להיות חלק מצוות".

למרות המשיכה של כוכבתו לדמויות מרושעות, הרי שכיאה לסרט לכל המשפחה, "ארץ אוז" מפיץ בסופו של דבר מסרים חיוביים. אך מה בדיוק מוסר ההשכל? האם נכון יהיה לומר שהוא טוען כי אהבה מנצחת הכל? נשאלת ווייז, ועונה – "לא, אני לא חושבת שהסרט אומר שאהבה זה הכוח הכי חזק שלנו, כי הרי אהבה יכולה להוביל אנשים למעשים הרסניים ומטורפים, ורואים את זה גם כאן. לעומת זאת, אני חושבת ש'ארץ אוז' מראה שהנכס האנושי הכי גדול שלנו הוא טוב לב, וגם אני מאמינה שלהיות טובים זה הדבר הכי חשוב, משמעותי וגדול שאנחנו יכולים לעשות".

האם בהוליווד נדיר יותר להיתקל בטוב לב מאשר בשאר המקומות?

"אני לא רוצה לעשות הכללות. ברור שיש בהוליווד הרבה-הרבה אנשים לא נחמדים, וגם נתקלתי בהם. אבל קח לדוגמה את סם ריימי, שביים את 'ארץ אוז', הוא אדם טוב, מן המעמקים הכי עמוקים של לבו, וזאת הוכחה שגם במקומות לא צפויים אפשר לפגוש אנשים כאלה, ויש טוב לב גם בהוליווד".


לפני שש שנים הגעת למה שנחשב לפסגה של הוליווד, בשעה שזכית באוסקר. איך את זוכרת את החוויה הזו? איך היא השפיעה עלייך?

"הייתי אז בחודש שמיני, ואני זוכרת בעיקר שהייתי מאוד בהיריון. מעבר לזה, היה מרגש ביותר. לזכות באוסקר זה לא משהו שאתה יכול לעכל באותו ערב עצמו, לוקח לזה זמן להיספג. ובהקשר זה, בנוגע לשאלה השנייה – אז כיצד האוסקר עזר לי בפרספקטיבה של זמן? אני חושבת שזה משהו שמשנה לך לטובה את הקריירה. אתה מקבל הצעות לתפקידים טובים יותר, אצל במאים טובים יותר. אתה כבר לא צריך להתחנן בפני אחרים. להפך, אחרים מתחננים בפנייך".

לקראת סיום, כיוון שווייז מאזכרת במקרה את אביה, אני מעז לשאול אותה על שורשיה – שני הוריה הם יהודים מזרח אירופאיים שברחו לאנגליה ערב מלחמת העולם השנייה. "היהדות היא המסורת שגדלתי בתוכה", היא אומרת. "זה חלק ממני, ובגלל זה קשה לי להגיד איך בדיוק זה השפיע עליי או שינה אותי – כי זה פשוט מה שאני. מה שבטוח הוא, שאני מכבדת עד מאוד את עשרת הדיברות. אני חושבת שהם קודים נפלאים לחיות לפיהם. נוסף לזאת, אני לבטח יכולה להגיד שהיתה חשיבות לעובדה שההורים שלי פליטים. זה אומר שגדלתי כבת לאנשים שהיו זרים במדינה והייתי צריכה ללמוד בעצמי מה זה להיות בריטית. כך למדתי גם איך להתאקלם בכל מקום שרק ישימו אותי, וזו כמובן תכונה שחשובה לשחקנית".

לסיום, שאלה משפחתית נוספת, אבל קצת אחרת – בקרוב את עומדת להעלות את ההצגה "בגידה", פרי עטו של הרולד פינטר, ותעשי זאת בצד בן זוגך דניאל קרייג. זה שיתוף פעולה מקצועי ראשון ביניכם מאז שאתם יחד. איך זה מרגיש?

"לא שונה מהרגיל. אני פשוט מעמידה פנים שהוא מישהו אחר. בכל מקרה, ההצגה תעלה בסתיו הקרוב בניו יורק, אז...Start Spreading The News!".

עוד לקראת "ארץ אוז":
ראיון עם זאק בראף על יהדות ובדידות
מילה קוניס וג'יימס פרנקו בראיון על הזוגיות המקצועית