ענת וקסמן, היא בכל מקום. אם בתיאטרון, בטלוויזיה או בקולנוע, וקסמן היא אחת מהשחקניות השורדות בתעשייה, שלא מפסיקה לעבוד, השלמה ארצי של השחקנים, ובכל זאת לא תקראו עליה במדורי הרכילות. בימים אלה היא מגלמת את דמותה של ענת, בעלת המאפייה "ענת אופה", בסרטו החדש של איתן פוקס, "בננות". הסרט מביא את סיפורה של חבורת שכנים (וקסמן, עפר שכטר, יעל בר זוהר, דאנה איבגי ואפרת דור) שהופכים לנציגי ישראל בתחרות היוניברסונג הגרסא הבדיונית של תחרות האירוויזיון. הם נוסעים לתחרות עם השיר "שיר לענת", שנוצר במקרה, בניסיון לעודד את חברתם הקונדיטורית, לאחר שבעלה עזב את הבית במפתיע.
בתקופה האחרונה וקסמן שוחחה עם וואלה! תרבות לא אחת, אלא שהיו אלה שיחות בנסיבות הרבה פחות נעימות מאשר יציאתו של סרט חדש בכיכובה לאקרנים. לפחות חמש פעמים שוחחנו בטלפון, זאת לאור שורת החברות והקולגות שלה למקצוע שהלכו לעולמן - ביניהן ענת גוב, זהרירה חריפאי, רוזינה קמבוס ונורית כהן. לפחות הפעם, אנו משוחחות במטרה לשמח ולא להספיד. "איתך הייתי מדברת על המתים בטלפון?", וקסמן שואלת. "איזה חוויה היתה ההלוויה של ענת, אה?", היא נזכרת כשאנחנו ממשיכות לדבר על המתים ועל החיים. וקסמן היתה חברתה הטובה של גוב וגם כיכבה בכמה ממחזותיה, כולל "סוף טוב" ו"החברות הכי טובות". על גוב, קמבוס וחריפאי היא אומרת "היינו ממש 'שלוש אחיות'. כמו המחזה של צ'כוב".
מתי תעשי איתן סיאנס ותעלו את המחזה על הבמה?
"את זה עוד נעשה יחד בגיהינום (צוחקת)".
את חושבת שענת גוב היתה נהנית מ"בננות"?
"כן. הרי השמלה האדומה שלי בסרט, איתה אני מופיעה באירוויזיון, זו השמלה שלי מההצגה. זו שמלה שאיתן (פוקס, נ.ה.), ראה על הבמה בהצגה ואמר 'אותה אני רוצה'. אמרתי לו שזו סתם שמלה, הכי פשוטה. בסוף הוצאתי ממנה את התקן הכימותרפיה שיש לי איתה בהצגה ולבשתי אותה ב'בננות'. השמלה היתה ממש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. ביום היא היתה אופה ובדרך לאירוויזיון ובערב היא היתה חולת סרטן סופני".
עד כמה את ענת אופה?
"אני יותר ענת מבשלת. אפייה לא מדבר אלי, אבל הבת שלי אוהבת לאפות. ענת בסרט היא יותר רגועה ממני. יש משהו מאוד רגוע ומיושב בטון שלה".
היא הכי לא רגועה בעולם.
"מה, בגלל ההתפרצות שלה?".
מה שוקסמן מכנה "ההתפרצות שלה" הוא סוג של אנדרסטייטמנט - מדובר בסצנה בה דמותה יוצאת במניפסט צעקני, חד משמעי ונחוש אל מול מפיקי היוניברסונג והמנחה הצרפתי, שמתייחסים אליה ואל חבריה בזלזול. בין היתר, הנאום שלה כולל את המשפט המנצח "כוס אוחתוכ מיסייה, כוס אוחתוכ כל המיסייה!!!".
"אני חושבת שזה היה צריך להיות הרבה יותר מוחצן, המונולוג הזה", היא אומרת. "זה היה יותר מדי רגוע. פשוט התמודדתי עם מסה של טקסט באנגלית, וזה לא היה פשוט. דווקא בקריאה הראשונה שעשינו ולא שלטתי בטקסט, זה יצא הכי נכון. אבל מה שיישאר מזה זה ה'כוס אוחתוכ מיסייה' שכבר הפך לסלוגן. למרות שאנחנו על הסט אהבנו יותר את המשפט 'Who Put You?' (שהיא אומרת בסרט בניסיון לתרגם לאנגלית את המונח "מי שמך?").
איתן סיפר שהיה לו ברור שהוא כותב את הדמות עבורך.
"כן. זו פעם ראשונה שאנחנו עובדים ביחד. גל אוחובסקי (בן זוגו של פוקס, נ.ה.) פגש אותי ואמר לי שאיתן כתב לי תפקיד. כבר היה פעם מישהו שאמר לי 'כתבתי לך תפקיד' וזה היה תפקיד מביך, לא עשיתי את זה. לכן כשגל אמר לי, אז אמרתי 'בסדר, שמעתי כבר והייתי שם'. הסיכוי שזה יקרה באמת הוא לא גבוה. אני לא נופלת לשום מקום ולא עפה על עצמי. אבל הפעם זה קרה, תפקיד שקיבלתי בלי אודישן, לראשונה מזה 30 שנה. זו מחמאה כיפית ומאוד שמחתי. מעבר לזה, היה מאוד כיף להיות חלק מקבוצת השחקנים האלה, להיות עם כל הילדים האלה ולשחק. כמו גן הילדים שיש לעפר בסרט. אז אני הייתי הגננת של השחקנים, הם נורא קטנים, צעירים ממני ב-20 שנה. סליחה, אבל אני יכולה להיות אמא של כולם שם. מזל שאני עוד מפגרת קצת ואינפנטילית".
התפקיד האחרון של וקסמן בקולנוע היה בסרט "נודל" (2007), שזיכה אותה בפרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר לאותה שנה. בעבר זכתה בפרס גם על תפקידיה בסרטים "האסונות של נינה" ו"סיפורי תל אביב". הקהל הרחב מכיר אותה פחות בזכות תפקידיה בתיאטרון ויותר בתור תפקידה כדפנה נוימן, דמותה בסדרה הקומית "החיים זה לא הכל". ולמרות הנטייה הקומית של הסדרה, גם היא, כמו ענת האופה, ידעה דרמות של משבר משפחתי.
וקסמן, 51, המתגוררת כיום בתל אביב עם שני ילדיה לאחר גירושיה לפני כשבע שנים, רואה את החיים אחרת מאשר ענת מהסרט, שנסעה לאירוויזיון בכדי לזכות בבעלה מחדש. "נכון, זה מהלך קיצוני במצב קיצוני", היא אומרת על הצעד הגרנדיוזי. "כשנקלעים לכאלה מצבים אז עושים כל מיני דברים, לא תמיד הגיוניים. אבל זה מצב אחר שבעל עוזב. לשם שינוי, בסרט הם לא מתגרשים אז זה דווקא אופטימי, כי בזמן האחרון רק מתגרשים ועוזבים. זה לא כואב לי להיכנס לדמות כזאת, זה רק בעיניי המתבונן. לי זה כמעט שולי".
גם את, כמו ענת בסרט, הפסקת לחשוב בגישה של "רק אני ואני ואני" ופינית מקום לאחרים, כפי שהיא עשתה עם בעלה?
"זה ממש לא אני. אני חתכתי. אני לא שמה את עצמי יותר בצד אף פעם. זה לא שהיא לא שמה את עצמה בצד, אלא נותנת מקום לעוד אנשים. היא לא יורדת למקום השני, אלא חולקת את המקום הראשון עם עוד מישהו. אני לא הייתי במקום הזה. אני בחרתי להישאר לבד בעסק. זה סוף שכולם היו רוצים זה הכי האפי אנד, שזוג יחזור להיות ביחד. זה לא קורה הרבה. מעט מאוד מצליחים לעשות כזה דבר. אז פה זה הצליח, זה הפי אנד כמו שאיתן רצה. אני חושבת שההאפי אנד הוא גם בחיים שלי. מה שאני עשיתי מבחינתי זה אחלה האפי אנד. ברגע שאתה לבד, אתה בונה לעצמך חיים משלך. אתה עושה את הבחירות. ענת בסרט שמה אותה ואת בעלה באותו מקום. זו הדרך שלה להתמודד. זו הבחירה שלה".
את עובדת ללא הפסקה ומופיעה בכל הפלטפורמות ועברת גירושין שהבליחו במדורי הרכילות, אבל החיים שלך לא מתועדים בטירוף במדורים הצהובים. איך זה קרה?
"פעם הייתי שואלת את עצמי 'רגע, למה אני לא שם', אבל היום אני יודעת שזה כל כך נכון, לא להיות שם. זה גם נורא מלחיץ שאנשים מתקשרים אליך הביתה ואומרים לך כל מיני דברים שהם ראו או שמעו. אני יכולה ללכת בלי איפור וטרנינג בקניון ואף אחד לא מסתכל עלי. רק בפרובינציות מזהים אותי. בתל אביב פחות ניגשים אלי, אנשים חושבים שאנחנו ניו יורק, כאילו הם לא רואים אותך. אני גם מטעה את האויב, כי אני לא על איזה שטאנץ של תפקיד, אני עושה הכל".
פעם אמרת שאף פעם לא פרצת באמת. עכשיו עם הסרט זה ישתנה?
"את חושבת שזה רלוונטי בגילי לשאול את השאלה הזאת? בגיל 51 אתה לא שואל שאלה כזאת".
למה? תראי מה הולך עם כריסטוף וולץ.
"מי זה? אני לא מכירה".
טרנטינו חילץ אותו מאנונימיות והביא לו שני אוסקרים.
"זה כמו מה שהוא עשה אז לקריירה של ג'ון טרבולטה. זה אומר שיש שאלה אחרת שצריכה להישאל והיא האם אני צריכה לעבוד עם טרנטינו".
איפה יותר כיף, טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון?
"תיאטרון. ברור. זה הכי אינטימי בעולם, והמטרה שלי היא תמיד להיות נגישה ובגובה העיניים. גם על הבמה, גם בתיאטרון, גם בטלוויזיה וגם בקולנוע. מהבחינה הזאת זה לא שונה. אתה פשוט פותח כפתורים אחרים".
איזה כפתור פתחת כדי להיות ענת אופה?
"קודם כל הלכתי על כפתור האיתן פוקס שהוא במאי אדיר. הוא בא מוכן, יש לו אוזן מאוד טובה והוא יודע לכוון. הוא קולט זיוף בטון שלך כשאת מדברת, איפה זה עובד ואיפה לא. אני אוהבת הערות, הרבה הערות, ואני מבינה את ההערות שלו. זה המפתח לדבר. מאחר והוא בנה את הדמות עליי אז הוא ידע מה אני יכולה לעשות. לכן אני לא צריכה לעשות דמות בכוח - זה פשוט להיות אני. מה שמאוד מצא חן בעיניי בסרט זה שכולם שם בטון כללי מאוד רגוע ונינוח. הכל מחושב. אין שם איזה דרמות גדולות והיסטריות".
"זה סרט לכולם", היא ממשיכה ואומרת על "בננות", שיש בו משהו מאוד ישראלי ומקומי, למרות שהוא עוסק בתחרות אירופאית. "נכון שיש בו משהו יותר תל אביבי עם כל הצבעים והסגנון, אבל התחרות הזאת, שאנחנו קוראים לה יוניברסונג אבל ברור שזה האירוויזיון, ראו אותה בכל הארץ. בטח המבוגרים יילכו בשביל הנוסטלגיה, והצעירים יבואו כי זה מדליק, וצבעוני ועפר יביא את הבנות. זה מסקרן לראות את הסרט הזה, שיש בו שילוב של כל מיני אנשים שאתה תוהה איך הם התחברו יחד. את יכולה להגיד שזה סרט של בנות, סרט של גייז, סרט של צעירים. מגיע לנו סרט כזה שהוא רק לשבת וליהנות, זה הכל - מול כל סרטי התופת על חיילים ודתיים ומתח חברתי ואפליה. זה לא אג'נדות ואין פה אמירה. זה סרט נוסטלגי עם מוזיקה כיפית וצחוק, והכל סביב השירים. באחת הקריאות הראשונות של התסריט, שמענו את השירים של האירוויזיון ברקע, ואז הבנתי שזה הכוח הגדול של הסרט הזה".
כל הדמויות בסרט לובשות צבע אחד לאורך כל הסרט. הצבע שלך הוא צבע אדום. למה?
"צבע הוא לא דבר שמקבע אותך, זה כמו אנרגיות ואופי של אנשים. אם למשל מישהו חושב מהראש הוא כחול ומישהו שהוא אדום זה לב, חיות, חיים, דם. גם ב'החברות הכי טובות' ענת ועדנה (מזי"א, בימאית ההצגה, נ"ה) הלבישו אותנו בצבעי היסוד, ולבשתי אדום גם שם. וגם ב'סוף טוב'. זה לא מבחירה, זה פשוט הקטע שלי, זה בא אלי. זה אופי, צורת התנהלות בעולם. 'בננות' זה מין זר של פרחים שכל אחד מהשחקנים מביא אליו את עצמו, ויש שינויים לכל אחת מהדמויות. כולן עשו איזה מהלך, פתור או לא פתור, בעקבות הנסיעה הזאת שבאה כמתנה. כל אחד השתמש בה לצרכיו".
הסרט, שמשווק בתור "הקומדיה הכיפית של פסח", מתאים לקונספט ה"מעבדות לחירות", המאפיין את החג, הן מבחינת הקונספט והן מבחינת הצבעוניות העזה שלו שתואמת את האביב החמסיני הפושה במחוזותינו. "הסרט הוא הכי מעבדות לחירות", מסכימה וקסמן. "גם כשהתגרשתי, הפסח הראשון היה מאוד משמעותי", היא מספרת. "שרתי את 'בצאת ישראל ממצרים' בליל הסדר וכל הזמן הדהד לי בראשי 'מעבדות לחירות', 'מעבדות לחירות'. החירות הזאת כל כך חשובה ואני בונה אותה עדיין. זה משמעותי, פסח. אבל השאלה הזאת לגבי האוסקר היא כבר לא משמעותית וזה גם מה שמשמח אותי לגבי הפרסים. כשאתה עובד ואתה שמח בחלקך, ואתה מלא ממה שאתה עושה, אז הדברים האלה זה כמו לקבל פרס של שקית יומולדת או ביצת הפתעה או בונוס במשחקי מחשב. אני מקווה שיבואו הרבה אנשים לראות את הסרט. הוא יוצא בתקופת האביב גם וזה בול. זה בינגו".
איתן פוקס: "אני יכול להתחבר לקלישאה שהחיים יפים". ראיון
מחכים ל"בננות"? ספרו לנו בפייסבוק