הגיבורים של פיליפ רות ייחודיים לנוף הספרותי, כפי שהוא בעצמו חריג לקהילת הסופרים - הם תמיד יהודים ותמיד חרמנים. רות הוא פורנוגרף לא אירוטיקן ורחוק מרומנטיקן אבל אי אפשר לייחס לו את הביטוי הזה כקללה. לא משנה אם תקבלו את הגיבורים החשקניים שלו צעירים כמו פורטנוי או מרוטים וחסרי און כמו ניית'ן צוקרמן ב"הרוח יוצא", רות היה אחד הראשונים שהצליחו להפר את הטאבו ולהישאר במיינסטרים. התשוקה העזה והפנטזיה העזה שלו לנוכחותה של ואגינה בכל רגע נתון לא נפלה מהאש שבערה בו מאחורי מכונת הכתיבה. בכל פעם שלקפש, צוקרמן או כל דמות אחרת עמד, גם הקורא קיבל זקפה. לא מינית התיאורים של רות מעולם לא עוררו את הצורך לשלוח יד למפשעה וזו גם לא היתה הכוונה שלו אלא זקפה מוראלית ואינטלקטואלית, תחושה שמשהו טוב קורה כאן.
ב"החיה הגוועת", אולי היצירה השלמה האחרונה של פיליפ רות, מככב שוב דיוויד קפש, אותו גיבור שיצא לאוויר העולם בתור שד נשי בימי המתירנות העליזים של תחילת שנות ה-70. אז היה מותר לקפש, כמו גם ליוצר שלו, להתפרע. שניהם היו צעירים בעלי כוח גברא ותיאבון מיני בלתי מוגבל. שני רומנים סגרו רות וקפש בסבנטיז ואז נפרדו דרכיהם. רק ב-2001, כמעט שלושה עשורים לאחר "השד", חזר קפש לתמונה כשבאמתחתו תובנה שמספרת בדיוק מיהו האיש שאותו הוא מייצג כאלטר אגו. "האם גבר בן שבעים עדיין צריך להיות מעורב בהיבט הבשרים של הקומדיה האנושית?", שאל, "להיות בלי התנצלות זקן בלתי נזירי שעדיין רגיש למה שמרגש מבחינה אנושית? זה לא המצב כפי שסומל פעם במקטרת ובכסא נדנדה... אני תופס שאני לא יכול לסמוך על אמות המידה של מבוגרים אחרים".
קשה להישאר אדיש למילה של רות. הגדולה שלו היא יכולתו לנוע על שני מסלולים מקבילים בכל רגע נתון. הוא פוגעני אך נעלה; לא יהסס להשפיל, אבל גם ירומם את האנדרדוג הגדול ביותר; בשעה שהוא בז ליהדותו, הוא רואה בה חלק בלתי נפרד ממנו ומאדיר אותה לרמות שרק סול בלו הגיע אליהן (לטעמי, אגב, הייסורים שלו חינניים בהרבה, הוא מתרחק מההתקרבנות של דמות היהודי של בלו. והיהודי שלו גם לא מפסיק לזיין). בסרט התעודה "Philip Roth: Unmasked" שיצא בשבוע שעבר לרגל יום הולדתו השמונים, אומר רות: "אני לא כותב ביהודית, אני כותב באמריקאית", התבטאות שהיא תמצית כתיבתו של האיש, שיודע להטמין הרבה מסרים ולייצג יותר מעמדה אחת במשפט בודד.
פיליפ רות הוא כל מה שסופר טוב צריך להיות. הרבה יותר מסופר טוב. הפנומנה היצירתית של רות מעולם לא נעלמה, אבל כשהתשוקה שלו דעכה ניתן היה להרגיש בירידה. אחרי "החיה הגוועת" הנפלא, טייטל שכשלעצמו מבשר את תחילת הסוף, רות זיהה את הדרך למטה ודאג לכך שגם קוראיו יהיו מוכנים אליה נפשית. ההרגלים הישנים וחוסר היכולת להתנתק מהמקלדת הובילו אותו להמשיך ליצור, אבל זה לא היה זה. ב"הרוח יוצא" לצוקרמן כבר לא היה איבר מין מתפקד כתוצאה מניתוח כריתת ערמונית שעבר. הוא השתין על עצמו ללא הכרה, התעטף בחיתולי מבוגרים ובעיקר היה אומלל לאור המחשבה ששום דבר כבר לא יעורר בו את היצר ושהאיבר שלו נותר חסר שליטה. האימפוטנציה הזו, אפשר לנחש, לא היתה מקרית. היא ייצגה את חוסר ההשראה של רות, שהשתמש באימפוטנציה של צוקרמן כמסר ברור לקוראיו. אז, ב-2007, הוא שתל את זרעי הפרישה. אחרי חמש שנים ועוד ארבעה רומנים בינוניים היא גם הגיעה.
לא רבים הם היוצרים שיודעים לעשות סטופ ברגע הנכון. גם רות פספס את הפנייה. כשהזין הספיריטואלי הפסיק לעמוד, גוועו גם היצירות שלו והפכו לחסרות תשוקה ונעדרות אנרגיה. לזכותו ייאמר שגם ברגעים הללו, העצובים משהו, מעולם לא איבד את היכולת לעניין. אפילו ב"כלאדם" המונוטוני, רות הראה חלק מהניצוצות שאפיינו אותו בימים הגדולים. העובדה שכניסתו לעשור התשיעי של חייו מלווה בידיעה שלא יכתוב עוד מצערת אבל רק במידה, משום שגם הוא יודע שהגיע למיצוי. לנו הגיע יום ההולדת השמונים שלו בזמן זו פשוט עוד הזדמנות להצדיע לענק.
אי אפשר לסיים בלי ציטוט אופייני לרות מתוך "החיה הגוועת". הנה פסקה פשוטה לכאורה אבל קשה לחיקוי, כזו שמבטאת את הזימה הזולה שלו ובו בזמן משקפת יכולת ביטוי נעלה: "העשורים שמאז שנות השישים עשו עבודה ראויה לציון בהשלמת המהפכה המינית. זה דור של מוצצות מדהימות. מעולם לא היו כמוהן בקרב נשים צעירות במעמדן".
מה עוד נשאר להגיד? מזל טוב, סבא גאון וחרמן.
מה תאחלו לפיליפ רות? ספרו לנו בפייסבוק
פיליפ רות מודיע על פרישה